בס"ד כח תשרי תשס"א
דרשה לפרשת בראשית
איסורים מיותרים
אנו מתחילים את התורה באוירה אידיאלית. הכל טוב ויפה. ממש גן עדן. העולם היפה נברא, הכל טוב, ואפילו טוב מאוד. האדם נברא, והנה הדבר הראשון שנאמר עליו שהוא לא טוב הוא "לא טוב היות האדם לבדו". חוץ מזה הכל טוב. עשר פעמים נאמר בתורה שהכל טוב, עד לרגע הזה. זה משהו לא טוב, אך עד מהרה מתוקן גם העניין הזה, ונשאר הכל טוב.
הבדיחה אומרת שכשאמר הקב"ה לאדם שיעשה לו עזר כנגדו, שאל האדם: מה זה אומר? ואמר הקב"ה: אתן לך אשה שתעזור לך בכל מה שאתה עושה, שתכבס, תשטוף כלים, תתמוך בך כשתצטרך, ושיהיה לך נעים להיות אתה כל הזמן. אמר האדם: זה נשמע לי דבר מצויין. כמה זה יעלה לי? אמר הקב"ה: אצטרך לקחת ממך עין אחת, יד אחת, ורגל אחת. נבהל האדם ושאל: מה אני יכול לקבל תמורת צלע? וזה מה שיצא...
לאחר שנבראה חוה, חטאו האדם ואשתו ואכלו מעץ הדעת טוב ורע, ומאותו רגע דוקא התבלבלו הטוב והרע באופן מוחלט. חוה חושבת שהעץ 'טוב למאכל', ובסוף הפרשה בני הא-לוקים רואים את בנות האדם 'כי טובות הנה', ולוקחים להם נשים מכל אשר בחרו. דוקא האכילה מפרי העץ, שמטרתו לדעת טוב ורע, הוא זה שבלבל את הטוב והרע. עד עכשיו ידענו רק טוב, ועכשיו נדע גם טוב וגם רע. עכשיו מגיע הפסוק: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". עכשיו באמת נדע מה זה רע.
רבים דנו בשאלה מה גרם לחטא זה של אדם וחוה, אבל נראה שפירושים רבים מתעלמים מנקודה חשובה בפרשה זו. בריאת חוה נעשתה בין הציווי של הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת, לבין האכילה. כלומר שחוה לא שמעה את הצו המפורש שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. אין ספק שחוה ידעה על האיסור, שהרי היא אמרה לנחש שאסור לאכול מעץ הדעת, אבל היא שמעה על האיסור הזה מכלי שני. השאלה היא כיצד האדם אמר לאשתו על האיסור, שאותו הוא שמע ישירות מהקב"ה.
ידוע שיש הבדל בין מה שאמר הקב"ה למה שאמרה חוה. הקב"ה אמר לאדם: "מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". חוה אמרה לנחש: "מכל עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-לוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון".
שלושה הבדלים משמעותיים יש בין מה שאמר הקב"ה לבין מה שאמרה חוה. הקב"ה דיבר רק על עץ אחד. הנחש בא להגיד לחוה שהקב"ה אסר לאכול מכל עץ הגן. הבדל שני, שמעיר עליו רש"י, הוא שהאשה הוסיפה ציווי שכלל לא נאמר. מעולם לא אמר הקב"ה שאסור ליגוע בעץ. אולי האדם או אשתו הוסיפו סייג זה מדעתם, אבל לא היה ברור להם מהם הגבולות של הסייג הזה, והם הוסיפו אותו לעיקר המצוה באמרה: "ולא תגעו בו פן תמותון". עכשיו קל מאוד לנחש לדחוף את חוה על העץ ולהראות לה שלא קורה לה כלום. דוקא הסייג שהיא הוסיפה מרצון טוב, הוא שגרם לחטא.
ההבדל השלישי הוא שהקב"ה ציוה את האדם שני דברים: מצוות עשה - לאכול מעץ הגן, ומצוות לא תעשה - שלא לאכול מעץ הדעת. האדם, כנראה, אמר לאשה שמותר לה לאכול מעץ הגן, אך אסור לאכול מעץ הדעת, כי זה מה שהיא אומרת לנחש. 'אמר -לוקים' מופיע רק על הציווי שלא לאכול מעץ הדעת. כלומר שהאמת היא שעל כל אכילה בגן עדן, קיים האדם מצוות עשה, אבל אשתו לא ידעה כלל שהיא מקיימת מצוה. האדם התעלה במעלות רוחניות על כל ביס שנגס, ואילו אשתו נשארה באותה דרגה נמוכה. לכן קל היה לנחש לפתות אותה, היות והיא לא נתעלתה במצוות כמו האדם. היא בעצם לא קיימה שום מצוה.
שלושת השינויים האלו, הם גורמים יסודיים לחטאים שלנו. פעמים שהיצר פונה אלינו בטענות כמו: אם היינו באמת מאמינים במה שאנחנו אומרים הרי היינו עושים כך וכך. והרי איננו עושים את זה באמת, אז חבל לעשות הצגות. זו אבי אבות הפשרנות, שאכלה בכל פה בציבור שלנו בדורות האחרונים. פעמים שהיצר בא אלינו בטענה הפוכה: האמת היא שצריך להחמיר בזה ובזה ובזה, ומנסים תקופה מסויימת לחיות כך, ונשברים בשלב מסויים, וכשנשברים - כל הכלים נשברים.
ולפעמים, פשוט מחוסר ראיית המצוה בכל מה שאנחנו עושים, לא מרגישים איזה דברים גדולים אנחנו יוצרים, ונוטים לזלזל בעצמנו. מי מרגיש שבכל רגע שהוא מהלך פה הוא מקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל? מי מרגיש שבעת התפילה, בכל רגע, הוא מקיים מצוות עמידה בפני ה'? מי מרגיש את גודל הרגע של לימוד תורה? בגלל שלא מרגישים את הגדלות, נוטים לזלזל בה, וממילא מוותרים על הדברים הללו.
לכן, בכדי להמשיך וללכת בדרך הנכונה צריכים לפעול בשלושת המישורים: ראשית, להבין שאנחנו איננו מתפשרים על שום דבר. אם מישהו מרגיש שאינו שלם עם עצמו במשהו שהוא עושה, שלא יניח לעצמו עד שידע שהוא עושה את המעשה הנכון לא מתוך פשרנות, אלא לכתחילה. שנית - לא להחמיר במקום שלא צריכים. אם רוצים להחמיר, לדעת תמיד איפה מתחילה החומרה, ואיפה נגמרת המצוה. ושלישית - להרגיש כל הזמן שאנחנו מקיימים מצוות. לא לתת לשגרה להיכנס לעולם המצוות שלנו.
בעזרת שלושת הכלים הללו, אנו מקוה כי נצליח להחזיר את עצמנו, כל אדם ואדם, לגן העדן שלו, שבתוכו הוא נמצא ואת פירותיו הוא אוכל מתוך מצוה.