בס"ד כז תשרי תשס"ג
3 באוקטובר 02
דרשה לפרשת בראשית:
הכל טוב מאוד
בסיפור בריאת העולם, המלה החוזרת על עצמה שבע פעמים היא 'טוב'. כל מה שנברא, ה' ראה שהוא טוב. המלה 'רע' כלל לא מופיעה בסיפור הבריאה. אך בסוף היום השישי, כשהקב"ה מסתכל על הבריאה כולה כיחידה אחת, כתוב אף יותר מזה: "וירא א-לוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד". כיף לקרוא איך הכל מתנהל לפי הכללים, וכל מה שה' אומר מייד מתבצע. (אם כי כהורה לילדים קטנים, זה קצת מעורר קנאה...)
אבל מי שלומד חומש עם רש"י, פתאום מתקלקלת לו השמחה, ומתברר לו שבעצם שום דבר לא ממש טוב. הכל הלך בניגוד גמור לתכנון המקורי: בהתחלה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין. כשראה שזה לא הצליח, נאלץ להתפשר ולהקדים למידת הדין את מידת הרחמים, כפי שאומר רש"י השני על התורה, בהתבסס על ההשוואה בין הפסוק "בראשית ברא א-לוקים" לבין הפסוק "ביום עשות ה' א-לוקים ארץ ושמים". אחרי שנברא האור, החליט הקב"ה שבעצם האור הזה לא מתאים לעולם הזה, וגנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י א, ד). הארץ היתה אמורה להוציא 'עץ פרי', היינו שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, אך בפועל היא הוציאה 'עץ עושה פרי', ולא עשתה כמצווה עליה. (רש"י א, יא). השמש והירח, שנבראו בהתחלה בגודל שוה "שני המאורות הגדולים", לא התקיימו כך, אלא כיון שהלבנה התלוננה שאין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד, היא התמעטה (רש"י א, טז). התנינים הגדולים שנבראו כמעט החריבו את העולם, עד שנאלץ הקב"ה להרוג את הנקבה (רש"י א, כא). האדם נברא בהתחלה דו פרצופי, ולבסוף החליט הקב"ה ש'לא טוב היות האדם לבדו', והפריד את האיש והאשה (רש"י א, כז). וכמובן, עוד לפני כניסת השבת הספיקו אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, ואף להיות מגורשים מגן עדן (פרקי דר' אליעזר פי"ח). הכל השתבש, ולמרות כל זה, הכותרת של כל הבריאה היא 'טוב מאוד'. מה כל כך טוב פה?
בדרך אגב, ניתן ללמוד מכאן לראות את הטוב והיפה בכל דבר, גם כשהתכניות לא מתממשות בדיוק כפי שרצינו שהם יהיו. כפי שהקב"ה יכול להסתכל על העולם עם כל חסרונותיו, ולומר שבכל זאת הכל טוב מאוד, כך נאמר גם אנחנו אם לא הכל מסתדר לפי התכנון, ולא הכל מצליח כפי שרצינו.
אך כמדומני שבעניין הבריאה יש כאן יסוד גדול מאוד. העולם אינו יכול לחיות במידת הדין בלבד, והאדם לא יכול היה לשרוד בגן עדן. העץ אינו יכול לתת את טעמו של הפרי (אגב, אולי אם הארץ לא היתה חוטאת, האדם היה מסתפק באכילת ענפי העץ, ולא היה חוטא באכילת פרי העץ!) ואיננו ראויים ליהנות מהאור הגנוז. הסוף היה ברור, והנפילה חייבת היתה לבוא. אך עם זאת, העולם נברא באופן מסויים כדי לסמן לנו את היעד הסופי. כשם שהלוחות הראשונות לא שרדו בעם ישראל, אך מעמד הר סיני שבו ניתנו הלוחות הללו הפך להיות אבן יסוד באמונתנו. כשם שהעם לא יכול היה להחזיק מעמד בשמיעת קולו של ה', אך את הדיברות הראשונות שמעו מפי הגבורה. דרכו של הקב"ה הוא להטביע כבר בהתחלה את הרעיון האידיאלי של הסוף, רק כדי לסמן את האופק. חז"ל אומרים (נדה ל, ב) שבהיות העובר במעי אמו הוא לומד את כל התורה כולה, וברגע לידתו בא מלאך וסוטרו על פיו. מה המטרה ללמד עובר את התורה? ואם יש מטרה בכך, מדוע לגרום לו לשכוח הכל אח"כ? התשובה היא שבכך מסמנים את המטרה לעתיד. מטרה שלעולם לא תוגשם במלואה, אבל מתווה לנו את הכיוון.
גם בריאת האיש והאשה – שנבראו בהתחלה כגוף אחד, והופרדו על מנת להידבק זה בזו שוב – גם זה חלק מתיקון העולם. כשאדם מוצא את זיווגו, את זו שמיועדת לו עוד בטרם נוצר, הוא מתקן את עצמו ואת העולם כולו.
אכן, העולם כולו טוב מאוד. עם כל חסרונותיו, הוא הטוב ביותר שיכול להיות. דוקא בגלל חסרונותיו הוא הטוב ביותר שיכול להיות. בדיוק לזה נועד האדם. אחרי שהוא ראה את המטרה הכללית, הוא צריך לשאוף לחזור אליה לא ע"י הנחתה מלמעלה בגן עדן, אלא ע"י מעשיו שלו שיצדיקו את כניסתו לגן עדן.
ומי יתן ונזכה במעשינו לשוב למעלת אבותינו, ולתקן את העולם במלכות ה'.