פרשת השבוע שיעורים של הרב ירון בן דוד

פרשת ויצא

בס"ד                                                                                                    ו כסלו תשס"ח
                                                                                                           
 
קריאת שם
 
הפסוקים המוכרים לנו מהפרשה גורמים לי לחשוב לפעמים מה אמרו לילדים כשהם גדלו. ישנה סדרה חדשה של ספרי ילדים מאוד מצליחה שבה ילדים חוקרים את המשמעות של השם שלהם ומדוע הם נקראו כך. מה היו כותבים אבותינו לא נשאלו את אותה שאלה:
 
1.   בראשית פרק כט פסוק לא - פרק ל פסוק כד
 
וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב: וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי
אֱ-לֹקִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן
עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱ-לֹקִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי:
וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן: וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד: וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר:
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹקִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי: וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱ-לֹקִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר: וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב: וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱ-לֹקִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן: וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה:
וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱ-לֹקִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱ-לֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי: וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר:
 
אשר אולי יכול להיות מאושר. גם גד יכול להסביר את שמו איכשהוא. אפילו זבולון, אחרי שכל החברים שלו בגן יצחקו על השם שלו, יכול להסביר זאת באופן סביר. יוסף ירגיש מן הסתם לא רצוי. אבל מה יגיד יששכר? ומה יגידו ראובן, שמעון, לוי דן ונפתלי?
אין ספק שמי שיכול לחיות הכי טוב עם השם שלו הוא יהודה. וכך אומרת הגמרא:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב
 
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר "הפעם אודה את ה'".
ראובן - אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי[1]; דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב "וימכר את בכרתו ליעקב", חזו מה כתיב ביה: "וישטם עשו את יעקב", וכתיב: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" וגו'. ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: "ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף", אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: "וישמע ראובן ויצלהו מידם".
רות - מאי רות? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד שריוָהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות.
מנא לן דשמא גרים? - אמר רבי אליעזר דאמר קרא: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ", אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵמוֹת.
 
האמת היא שהעובדה שהשם גורם למשהו הוא מקרא מפורש בתורה. שהרי כך נאמר:
3.   בראשית פרק י פסוק כה
 
וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן:
 
4.   בראשית רבה פרשה לז אות כה
 
"ולעבר יולד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ" ר' יוסי אומר: הראשונים על ידי שהיו מכירים יחסיהם[2] היו מוציאים לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו יודעין את יחסינו אנו מוציאין לשם אבותינו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש היו מוציאין לשם המאורע אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו. אמר ר' יוסי בר' חלפתא נביא גדול היה עבר שהוציא לשם המאורע.
 
אנחנו רגילים לקרוא שם לבן בברית המילה, ולבת כשאביה עולה לתורה בסמיכות ללידתה. פעמים רבות נקראים הילדים על שם הדורות שקדמו להם, והמקור הראשון לכך הוא המדרש שמצוטט לעיל, שבו נאמר שאנחנו מוציאים לשם אבותינו.
אבל בתנ"ך מצינו ארבעה חריגים שנקראו בשמם עוד לפני שהם נולדו:
יצחק (בראשית יז, יט), ישמעאל (בראשית טז, יא), יאשיהו (מל"א יג, ב), ושלמה (דהי"א כב, ט).
כמו כן מצינו אנשים שקיבלו שמות שונים קרוב ללידתם:
בנימין (בן אוני), משה רבנו (טוב, טוביה – סוטה יב,א ועוד שמות רבים, כמתואר בילקוט שמעוני רמז קסו), שלמה המלך (ידידיה – שמו"ב יב, כה). הדסה – אסתר. (כנראה שזה שם לועזי, ואינו כמו הדוגמאות האחרות).
וישנם גם אנשים ששמם שונה במהלך חייהם:
אברהם, שרה, יעקב, ויהושע – שמם שונה ע"פ הקב"ה או נביא. לגבי אליקים (יהויקים. מל"ב כג, לד) ומתניה (צדקיהו. מל"ב כד,יז), לא ברור אם שינוי השם היה מיוזמתם או מיוזמת המלכים הגויים שתפסו אותם. לגבי יוסף (צפנת פענח), דניאל (בלטשאצר), חנניה (שדרך) מישאל (מישך) ועזריה (עבד נגו) – שמם שונה ע"פ מלך גוי.
 
ברור שחז"ל מתייחסים לשמות לא רק כאמצעי לקרוא למישהו. השם אומר משהו, ושינוי השם, כידוע, הוא אחד הדרכים לשנות את גורלו של אדם. כשמישהו אחר משנה את שמו של אדם, יש בזה סמליות של שלטון על אותו אדם, וזה כנראה מה שהתכוונו לעשות המלכים ששינו את שמות האנשים.
הראשון שקרא שמות היה, כידוע, אדם הראשון:
 
5.   בראשית פרק ב פסוק כ
 
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
 
6.   בראשית פרק ג פסוק כ
 
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי
 
חז"ל אומרים שקריאת השם היא דבר מהותי, שהמלאכים לא הצליחו לעשות בעולם, ורק האדם יכול לעשותו:
7.   פרקי דרבי אליעזר פרק יב
 
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון כל העולמים, "מה אדם ותדעהו? אדם להבל דמה", אין לו אלא עפרו משלו! -אמר להם: מה שאתם כולכם מקלסים אותי בעליונים הוא מייחד אותי בתחתונים, ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרות שמות לכל הבריות שבראתי? ועמדו ולא יכלו. מיד עמד אדם וקרא שמות לכל, שנאמר: "ויקרא אדם שמות לכל הבהמה" וכו', כיון שראו מלאכי השרת - שבו לאחוריהם.
 
ע"פ מקורותינו, לשמות של הילדים יכולה להיות משמעות הרת גורל, אם כי זה לא מוכרח.
הרשב"א כותב שזו הסיבה שאין קריאת שמות בכל הדורות שמאדם ועד נח, כי לא היה להם קיום:
 
8.   שו"ת הרשב"א חלק ד סימן ל
 
שאלת: למה אמר הכתוב, בכל אותם הדורות שהיו מאדם עד אברהם אבינו ע"ה, בענין התולדות: ויולד פלוני לפלוני, ולא אמר: ויולד לפלוני בן, ויקרא את שמו פלוני.
תשובה: דע, כי קריאת השם, יורה על הקיום. ובדבר המתפסד, ואין לו קיום, אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז: 'שם רשעים ירקב', 'ולא שם לו על פני חוץ'. וההפך: 'ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם', 'לפני שמש ינון שמו'. ועל כן, תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת, שנמחו כולם, ולא נשאר להם שורש, לא הזכיר בא' מהם: ויקרא את שמו, עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם, כתוב בו: וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן. ותקרא את שמו שת: כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום, תחת הבל, כי הרגו קין, ואין לו קיום, ולא נשתת זרעו. וללמד: כי מזה נשתת העולם, ולתולדותיו יהיה קיום. והוא שאמר: ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש. אח"כ חזר והזכיר התולדות עד נח. ומפני שאף תולדות אלו גם כן נמחו במבול, ולא נשאר מהם רק נח, חזר שלא להזכיר בהם קריאת שם. ונח, שנשאר ונתקיים ממנו העולם, חזר ואמר בו קריאת שם. דכתיב: ויחי למך וגו', ויולד בן. ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו. ואחרי שהיה לעולם קיום, ולא נשחתו הדורות אח"כ, אלא שנחלקו לאומות, לא הקפיד בקריאת השם.
 
כמובן שלכל אדם יש בחירה חופשית, אבל השמות מעוררים נטיה מסויימת:
9.   מדרש תנחומא פרשת האזינו סימן ז
 
לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע כמו שמצינו במרגלים.
 
הבית יוסף, בספרו 'מגיד מישרים' אומר שמי שנקרא בשם אברהם יש לו את הסגולות של החסד, ומי שנקרא בשם יוסף יכול לעלות לגדולה, אבל עלולים להתקנא בו. גם החיד"א מעיד על עצמו שיש עליו מחלוקת גדולה כי שמו הוא יוסף.
האם הכוונה שהשם גורם לאדם להתנהג כך, או שהשם מגלה שזו נטייתו של האדם? –ע"פ חז"ל ישנה מין רוח נבואה ששורה על ההורים בעת שהם מחליטים איזה שם לקרוא לתינוק, והשם הזה מסוגל לכוון לתכונות הילד.
מספר זוגות סיפרו לי שהם התלבטו לגבי שמו של הילד, אבל אחרי שהוא נולד היה להם ברור איך יקראו לו...
 
גם התפארת ישראל טוען שמלכי ישראל נקראו בשמם על שם מה שיקרה להם בעתיד:
 
10.                      תפארת ישראל, בועז, שקלים ו, א
 
ועל שם כך נקרא יאשיהו, רוצה לומר, כבר נתייאש הקב"ה מהם. וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם תמצא ששמם מורה על פי מה שאירע בימיהם. שאול, ע"ש ששאלו העם מלך, והוא היה רק נשאל להם משבט אחר, כי לא הבשילו אשכלות שבט יהודה עדיין, ופרשת 'אשימה עלי מלך' אכלוהו ישראל פגה, כי קודם לזמן הראוי שאלוהו. דוד ע"ש דודיו ואהבתו לעמו, כאמרו "תהי ידך בי ובבית אבי" לא כשאול שהתאכזר להרוג עיר ואם בישראל מנער ועד זקן. שלמה על שם השלום שהיה בימיו. ירבעם ירב עם, שעשו ריב ומרידה על ידו. רחבעם רע חב עם, או רחב עם, שנתרחבו מתחת צמצום אחדות מלכות בית דוד. אסא על שם הרופאים אשר דרש. יהושפט על שם משפט ה' אשר העמיד בכל עיר, ויאמר להשופטים אשר העמיד ראו מה אתם עושים כי לה' תשפוטו. אחזיהו, אחזו יהוא, כי נשבה מיהוא. יואש, שכבר היה מיואש זרע בית דוד, וסברו כולם כי השמידה אותם עתליה. אמציהו, כי אמצו ה' נגד אדום. עזריה, על שם שעזרו א-לוקים. ונקרא ג"כ עוזיהו, על שם עוז ה' כי היה הרעש בימיו. חזקיהו, על שם שחזקהו ה' נגד סנחריב ומחליו. מנשה, כי נשה ממקומו לשוב[3]. יהויקים, כי הקים ה' אויבו עליו להשחית. צדקיהו כי צדיק היה, והצדיק דין שמים עליו לומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לידתם על פי נביא. והארכתי קצת זה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא.
 
יש להעיר לגבי שני השמות האחרונים שלא היה זה השם שניתן להם בלידתם, אלא שינוי שם שנעשה, כאמור, או ע"י מלך גוי או ביוזמת האדם עצמו בעקבות האירוע שעליו מדובר.
חז"ל אף אמרו שהיה זה נהוג להבין מתוך השמות על האופי של אנשים:
 
11.                      תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד ב
 
רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. - אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר 'כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם'. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. ולבסוף הוו דייקי בשמא, כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה, לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב "וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים" (יחזקאל כג).
 
בעל ספר חסידים כתב שאכן יש להקפיד בנתינת שמות מכל מיני מזיקים למיניהם:
12.                      ספר חסידים, סימן רמד (שסג-שסד)
 
יש דברים שהשם גורם לטובה או לרעה. לטובה - יש אדם שכל הנקראים בשמו יצליחו לגדולה. זהו 'וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי' (בראשית מח, טז), וכתיב 'כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם' (ישעיהו סו, כב), 'קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה' (ישעיהו מג, א). הרי יש אדם שנקראים על שמו יצליחו בתורה ובמעשים טובים ויראת שמים, ויש אדם שכל הנקראים על שמו יחיו ויהיו בני קיימא ויעמידו תולדות, ויש שכל אלה להם להיפך, שנאמר: 'וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי וֶהֱמִיתְךָ ה' אֱ-לֹקִים וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר' (ישעיהו סה, טו), 'וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר' (ישעיהו יד, כב), וכתיב: 'לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ' (איוב יח, יט) וכתיב 'וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ' (איוב יח, יז). לכך יתפלל האדם שכל הנקראים על שמו שיהיו בהם מדות טובות האלה ולא אחת מן המדות הרעות ושלא ייקראו זרעו על אותן שמידות הרעות תלויים בהן. כיצד? יראה האדם כשיש שני אחים וקראו שם בניהם ובנותיהם אחר שם פלוני אפילו אחר צדיק ומתו בלא תולדות או שהיו מן המידות הכתובות למעלה לרעה בהם אל יקראו יותר באותו השם... ויש פעמים האחים קוראים כשם אותו האיש ונכשלים זרעו, או האחים קראו בניהם אחר אביהם ומתו והבנות קראו בניהן וחיו.
ויש שם פלוני שכל המשפחה שלו אם קראו זרעם כשמו מתו בלא תולדות ולא האריכו ימיהם... וכשיראה החכם שכך הוא אל יאמר אקיים לאבותיי שם שלא יישכח והוא רואה שנקראים אחרים ונכשלו, הרי הוא נושא על נפשו עוון ואין אלו הדברים משום נחוש, שהרי הראשונים היו קוראים זרעם על שם המאורע ולא מתו אלא אם כן חטאו כער ואונן, לכך יהיו צדיקים שזרעם מתים ולא מחמת עוון אלא שאלו הדברים הזיקו להם ואע"פ כן יש לאדם לחשוב שמא בעווני הוא.
 
 
סוף דבריו של ר' יהודה החסיד רומזים לכך שהדברים לא תמיד קשורים רק בשם, ויש משמעות גם למעשיו של האדם עצמו, כמובן. כך מספר המדרש על לידת שמואל:
 
13.                      ילקוט שמעוני שמואל א רמז עח
 
אמר ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק: בכל יום ויום היתה בת קול יוצאת ומפוצצת בכל העולם כולו ואומרת 'עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל', וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואים את מעשיו היו אומרים אין זה שמואל, וכיון שנולד זה ורואים את מעשיו אמרו כמדומין אנו שזה הוא.
 
דברים אלו הובאו בספרי פוסקים רבים, ועל סמך הדברים האלה ישנה תופעה מתרחבת והולכת של אנשים שמתייעצים עם רבנים על קריאת השם לתינוק (ואיני מתכוון להביע בזאת את דעתי על התופעה הזו...) דוגמא לאחת הדילמות היא כאשר רוצים לקרוא ילד על שם קרוב משפחה שנפטר צעיר. וכך כתב הרב פיינשטיין:
14.                      שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קכב
 
הנה בדבר ליתן שם לתינוק הנולד בשם שנקרא אחד קרוב שמת צעיר לימים, יש בזה קצת קפידא. דהא איתא ביש"ש גיטין פ"ד סימן ל"א בדיני השמות בשם ישעיה כתב דאף שישעיהו הנביא היה נקרא ישעיהו אין העולם רגילין לקרות על שם הנביא משום דריע מזליה שנהרג[4] אלא קראו אותו ישעיה על שם ישעיה שנמצא בדה"י, והובא בב"ש בשמות אנשים אות י' אבל כתב שהרמ"א שכתב באהע"ז בסימן קכ"ט סעיף כ"ו דצריך בסתמא לכתוב גדליהו אם לא שאומר בודאי ששמו גדליה פליג, דהא טעם הרמ"א הוא דבסתמא נקרא אחר גדליהו בן אחיקם אף שנהרג, אלמא דסובר הרמ"א דאין להקפיד על זה דלא כיש"ש... ונמצא שאיכא בזה מחלוקת היש"ש והרמ"א דלהיש"ש איכא קפידא ולהרמ"א ליכא קפידא...
אבל לא ידוע במת על מטתו כשלא היה זקן באיזו שנים שייך להחשיב שהוא ריע מזליה דהא שמואל הנביא ושלמה המלך חיו רק נ"ב שנה ורגילין טובא ביותר לקרא בשמם שמואל ושלמה, וחזקיהו המלך חיה רק נ"ד שנה וקורין בשמו, וא"כ אפשר שלא נחשב ריע מזליה כלל במת על מטתו אף שהיה עוד צעיר מזה במותו דהשנים שנקצבו להאדם אולי אינו ענין קללה, אלא שליותר לא ראה הקב"ה בו צורך שיהיה בעוה"ז לבד מאלו שמתו לעונש דמיתה וכרת ובני עלי שמפורש בקרא דהוא לעונש משום החטא. אך אלו שמתו קודם שהולידו בנים מסתבר שהוא מצד ריע מזליה לעונש ויש טעם להקפיד שלא לקרא תינוק בשמם...
אבל נראה דאם ישנה השם במקצת מכפי שנקראה אחותו אין שוב בזה קפידא, דהא כתב היש"ש שם ואולי כיוונו למעלת הנביא ושינו בו קצת, היינו ששם ישעיה שאצלינו הוא על שם הנביא אבל מפני שאירע מזליה שינו קצת לקרא ישעיה ולא ישעיהו. וזה מהני לסלק הקפידא, וכן איתא בחת"ס סימן כ"ח בשם עקיבא שאצלינו הוא על שם ר' עקיבא התנא ומשנים הרבה לכתוב עקיבה בהא אף שבגמ' נכתב עקיבא באלף כי היכי דיהיה שינוי קצת באשר שר"ע נהרג עיי"ש, הרי חזינן דשינוי קצת מסלק הקפידא. ואם הוא שם שאין יכולין לעשות איזה שינוי טוב לקוראה בשני שמות דהוא להוסיף עוד שם על שם האחות, וזה ודאי מועיל לסלק הקפידא.
 
השם הוא המהות של האדם. בקבלה ישנו מושג של שכחת השם. אם אדם לא הגשים את ייעודו בחיים, הוא עולה לבית דין של מעלה ושוכח את שמו. זהו המקור לכך שבסוף תפילת העמידה אומרים פסוק שמתחיל באות הראשונה של השם ומסתיים באות האחרונה, כדי שלא ישכח שמו ביום הדין.
 
אנחנו לא מבינים הרבה בשדים ורוחות, אבל אפשר ללמוד משהו מעניין מאחת הסוגיות בגמרא שעוסקת בכך:
 
15.                      תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיב עמוד א
 
תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה - דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה - סכנת שברירי, ואי צחי  מאי תקנתיה? - אי איכא איניש בהדיה לימא ליה: פלניא בר פלנתא, צחינא מיא. ואי לא - לימא איהו לנפשיה: פלניא, אמרה לי אימי איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי, צחינא מיא בכסי חיורי.
 
המשפט הזה, שבו מקטינים את שמו של השד, אמור להקטין את הנזק שלו עד לאפס. שמעתי שישנו מדרש דומה על בלעם, שקילל את ישראל ע"י שהיה מצמצם את שמם, ע"י שהיה אומר: ישראל, שראל, ראל, אל.
אולי זהו המקור לאותו פתק מפורסם שמצא ר' ישראל אודסר, מחסידי ברסלב, שמי שרוצה שר' נחמן יבוא לעזור לו צריך לומר נ נח נחמ נחמן מאומן. בניית השם בונה את האישיות, ושכחת השם משכיחה את הייעוד. הרשב"א (שו"ת, חלק א סימן רכ) דן בשם בן ארבעים ושתים אותיות ואומר שמי שיודע לומר או לכתוב אותו יש לו כוחות נפלאים, אבל זה בתנאי שהוא גם מבין משהו במהות של הדברים ולא רק שהוא יודע איך הוגים זאת.
 
למי יש זכות לקרוא את שם הילד? כמובן שההורים הם שקוראים את שמו של הילד, אך מה קורה כשיש חילוקי דעות בין ההורים?
בדפי 'מאורות הדף היומי' של תחילת מסכת ברכות בסבב האחרון כתבו שהאשכנזים נוהגים שהשם הראשון נקבע ע"י האם, והשם השני נקבע ע"י האב, והספרדים נוהגים הפוך. כמובן שכשהזוג מעורב זה יכול ליצור בעיה קשה...
למנהג של האשכנזים המקור אינו ברור, אך למנהג של הספרדים יש מקור מפורש בכתוב:
 
16.                      בראשית פרק לח, פסוקים א - ה
 
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן: וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ:
 
 
רואים אנו שאת השם הראשון קרא יהודה, ואת השם השני קראה תמר. לגבי הילד השלישי, ששוב נקרא ע"י תמר, התורה עצמה מסבירה שהסיבה היא מפני שיהודה לא היה במקום, ולכן היא היתה צריכה לקרוא את השם בעצמה. אגב, פירוש אחר לפסוק האחרון ניתן להסביר על שם כפילות המשמעות של אכזבה ואשליה, כפי שברור מדברי האשה השונמית לאלישע, שקראנו בהפטרה של פרשת וירא:
 
17.                      מלכים ב פרק ד פסוקים ח - כח
 
וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹקִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה: וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים: וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ: וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת: וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא: וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱ-לֹקִים וְאָשׁוּבָה: וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ: וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז: עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם: וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹקִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי: וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי:
 
אך מה קורה אם מישהו אחר הקדים את האב וקרא שם לילד שנולד? האם השם הזה תופס? האם יש זכות לאדם אחר לקרוא את שמו של הילד? –כמובן שאדם זר שיעשה כן אינו יכול לקבוע את שמו של הילד, אך אם אחד ההורים מקדים את ההורה השני, נראה שהשם אכן יהיה שמו של הילד, אם כי להורה השני תהיה זכות להוסיף שם נוסף. כך קובע בפירוש הרב משה פיינשטיין בשאלה זו:
 
18.                      שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן צז
 
הנה בדבר העוול הגדול שנעשה לאבי הבן שלא הודיעו לו מלידת הבן ואבי האם הכניסו לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום בלא רשות האב, ודאי עשו איסור גדול.
...ובדבר קריאת השם שניתן לו בשעת הברית אם קראו לו בן פלוני בשם אביו לא שייך שיתבטל דגם האם יש ברשותה ליתן שם, אך שהאב יכול לקרא גם שם אחר, כדאשכחן בקרא שרחל קראה לו בן אוני ואביו קרא לו בנימין, ובשמות של משה רבינו איכא שם שקרא לו אביו שהוא חבר ושם שקראה לו אמו שהוא יקותיאל, וגם אחרים קראו לו שמות עיין בילקוט שמות רמז קס"ו, וליכא דינים על זה, ומה שנתקבל לדורות שמו של יעקב שקראו לו בנימין ולא שם רחל שקראה לו בן אוני אינו משום שלא היה ברשות רחל לקרא לו שם אלא מטעמים אחרים זכה יעקב בזה, וכדאשכחן במשה שנתקבל לעיקר השם שקראה לו בתיה בת פרעה מהטעמים שנאמרו בדברי חז"ל. אבל אני אומר מסברא שאם הכחישו שם האב בשעה שקראו לו השם שאמרו בן פלוני על שם איש אחר שזהו דבר שקר, הרי נמצא שלא קראו שם לילד זה אלא לאחר שהוא בן פלוני שבדו מלבם, וממילא הוא כלא קראו לו שם כלל בשעת הברית ויהיה השם שיקרא לו האב עיקר השם, אבל אם קראו לו בן פלוני בשם אביו ממש לא מתבטל השם שקראו לו בשעת הברית אך שהאב יכול לקרא לו גם שם אחר.


[1] לכאורה צריך להבין מדוע הגמרא מחפשת מדרש אחר לשם ראובן, אחרי שהתורה בפירוש אמרה את הסיבה לקריאת שמו. התשובה יכולה להיות העובדה שבכל שאר הבנים כתובה קודם הסיבה ואח"כ השם, ואילו אצל ראובן כתוב קודם את שמו ואח"כ את הנימוק וזה מלמד שאולי ראובן (כמו יוסף) נקרא בגלל שני נימוקים שונים, והנימוק הראשון חסר לנו.
[2] הכוונה שאין צורך לקרוא לאדם על שם סבא או סבא של סבא שלו, כי בדורות הראשונים גם ניני הנינים הכירו את הסבא רבה שלהם, ולכן הם לא היו צריכים 'לבזבז' שמות על זכרון קרובים ויכלו לקרוא על שם המאורע...
[3] כאן מתייחס ה'תפארת ישראל' למה שכתוב בדהי"ב לג, יב שמנשה חזר בתשובה בסוף ימיו, ועסקנו בכך בשיעורנו בספר דברי הימים.
[4] חז"ל אומרים (יבמות מט, ב) שמנשה הרג את ישעיהו, שמלבד היותו נביא גדול, היה גם סבא שלו!
קטגוריה: בראשית ויצא

דירוג

AtarimTR