בס"ד ה טבת תשס"ח
האם מותר לגלות לחולה מסוכן את מצבו?
1. בראשית פרק מה, כח - פרק מו, ד
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹקֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:
אין דבר משמח יותר ליעקב מאשר לראות את יוסף. ובכל זאת הקב"ה מוצא לנכון להגיד לו שלא יפחד. ממה יש לו לפחד? הרי בנו הוא המשנה למלך! נדמה לי שהתשובה לכך היא שיעקב אכן מפחד. זו גם הסיבה שהוא זובח את הזבחים בבאר שבע, כי הוא מחכה לאותה התגלות. הוא מפחד בעיקר בגלל שהוא יודע על ברית בין הבתרים, שבה נאמר לאברהם בפירוש: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". אולי זו גם הסיבה לפחד שלו כשברח מעשיו, אם כי שם היו לו סיבות טובות יותר לפחד. כאן, בכל אופן, יעקב מודע לאפשרות שהירידה הזו למצרים הולכת להגשים את הנבואה ההיא, ולכן הוא מפחד.
אך אם זה בדיוק הדבר שממנו פחד יעקב, האם הקב"ה אמר את האמת? מדוע לא אמר לו הקב"ה שהוא ימות במצרים, ובניו ישתקעו במצרים, ובעוד מאתיים ועשר שנים הם יצאו ברכוש גדול? - אולי התשובה לכך היא שאם זה היה נאמר ליעקב, הוא היה מעדיף שלא לראות לעולם את בנו ולא לגרום לכל משפחתו את הסבל הגדול הזה. זה, כמובן, לא היה גורם לביטול הגזירה, אבל היה משנה אופן הביצוע שלה, כפי שאמרו חז"ל:
2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל"
כלומר שהקב"ה שיקר ליעקב כדי שלא לגרום לו סבל גדול מדי. באופן אסוציאטיבי הדבר הזכיר לי את הדיון האם נכון יותר לומר לאדם חולה שהוא הולך למות, או לתת לו למות מתוך אמונה שהנה הוא נרפא ממחלתו. זהו ויכוח עתיק יומין, שמתפתח עד ימינו.
נדמה לי שראשיתו של הויכוח הזה נמצא בדו-השיח המפורסם שבין חזאל ואלישע:
3. מלכים ב פרק ח פסוקים ז - י
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר בָּא אִישׁ הָאֱ-לֹקִים עַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱ-לֹקִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה: וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמָר לוֹ (כתיב: לא) חָיֹה תִחְיֶה וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת:
רד"ק: כתוב באל"ף לפי שדעתו שלא יחיה, וקרי לו בוי"ו כי אמר לו שיחיה.
רלב"ג: שכבר הראהו השם ית' כי מות ימות, אך כדי שלא יאמרו כי מהפחד מת אמר לו חיה תחיה. וזה דבר ראוי לנביאים כי בזה יתאמת יותר אמתות נבואתם:
הפרשנים הבינו כי אלישע אמר לחזאל לומר לבן הדד שהוא יחיה, למרות שהוא ידע שבן הדד עתיד למות. ואולי אפשר לפרש שיש כאן מחלוקת בין הכתיב והקרי: לפי הכתיב הוא אמר לו את האמת, ולפי הקרי הוא אכן שיקר לו.
אבל נביא אחר, כשראה שהאיש לפניו גוסס, לא פחד לומר לו את האמת, ודוקא שם התברר שהיתה זו טעות:
4. מלכים ב פרק כ פסוקים א - ו
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה: וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה': וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
מסתבר שישעיהו לא פחד להסתיר את האמת מפני חזקיהו, ואמר לו בפירוש שהוא עתיד למות. יחד עם זאת יש לסייג את הדברים, כי הקב"ה אמר לו בפירוש לומר כן. ובכל זאת, חז"ל ראו כאן ויכוח עקרוני בין חזקיהו לישעיהו:
5. קהלת רבה פרשה ה אות ו
בשעה שחלה חזקיה אמר הקב"ה לישעיה לך אמור לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, אמר לו חזקיה לישעיה, ישעיה בנוהג שבעולם אדם שהולך לבקר את החולה אומר לו מן השמים ירחמו עליך והרופא הולך אצלו ואומר לו מילתא פלוני אכול ופלוני לא תאכל, הדין תשתה והדין לא תשתה, ואפילו שיראה אותו נטוי למות אינו אומר לו צו לביתך שלא יחלש דעתו, ואתה אומר לי צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, אף אנא לא לך אנא ספין ולא למילך אנא שמע
חזקיהו אומר שכך הוא הנוהג שבעולם: כדי שלא תיחלש דעתו של החולה לא אומרים לו אף פעם שהוא עתיד למות, אלא מעודדים אותו שהוא יכול לצאת מזה. יחד עם זאת, הגמרא (שבת לב, א) אומרת שאכן כשרואים אדם שעתיד למות יש לעשות איתו וידוי, וכך אכן פסק השולחן ערוך:
6. שולחן ערוך יורה דעה סימן שלח סעיף א
נטה למות, אומרים לו: התוודה. ואומרים לו: הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודו, מתו, ובשכר שאתה מתודה אתה חי, וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. ואם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו. (ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו: אמור: מיתתי תהא כפרה על כל עונותי). וכל אלו הדברים אין אומרין לו בפני עמי הארץ, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו לבו.
לכאורה מהדברים האלה משמע שעדיף שהנוטה למות ידע שהוא הולך למות כדי שיוכל להתוודות. אך הפוסקים נטו לומר תמיד שעדיף שלא לומר לחולה שהוא הולך למות, מכיון שזה יגרום לו להרים ידיים ולהתייאש גם מתפילה וגם מרפואות. אחד המקורות שהובאו לעניין זה הוא הגמרא במסכת הוריות:
7. תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יב עמוד א
האי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה.
רש"י: ולאו מילתא היא - דזימנא דאף על גב דלית ליה בבואה דבבואה הדר אתי ואפי' הכי לא ליעבד הכי דדלמא לא חזי בבואה דבבואה חלשה דעתיה ומתרע מזליה ולא הדר אתי [משום דמיתרע מזליה דאי לא הוה עביד הכי לא הוה מיתרע מזליה והדר אתי] הלכך לא ליעביד.
עם שאלה זו התמודד הרב בצלאל שטרן, יליד סלובקיה שניצל מהשואה, ואח"כ היה רב קהילה במלבורן, ובוינה ונפטר בישראל. הוא כותב שאין לגלות לחולה על מצבו, ואפילו אם החולה מבקש זאת. יתרה מזו: אפילו אם בנו של החולה יודע את מצבו האמיתי, והאב מבקש ממנו לדעת, הוא אינו חייב לספר ואין בכך משום פגיעה בכבוד אב ואם:
8. שו"ת בצל החכמה (ר' בצלאל שטרן, 1911-1989) חלק ב סימן נה
חולה הסובל מזה זמן יסורין איומים וכפי שקבע הרופא הנו נגוף במחלת הסרטן ר"ל, ברם כמובן העלימו דעת הרופא מידיעת החולה. אבל כעת כנראה פקעה סבלנותו והוא מבקש מאחרים ומצוה לבנו להגיד לו האמת על דבר מחלתו, אם ראוי לאחרים שיגידו לו, ואם בנו מחוייב לציית לו משום מצות כבוד אב.
א) איתא במס' הוריות (י"ב א) האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתא לביתא, ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה ע"כ. ופרש"י (ד"ה ולאו מילתא) דזימנא אע"ג דלי"ל בבואה דבבואה הדר אתי וכשלא חזי בבואה דבבואה חלשה דעתיה ומתרע מזליה ולא הדר אתי כו' עכ"ל. וכן הוא גם בנדון דידן דזימנא דטעי רופאי ולא הוי סרטן והוי סלקא ליה רפואה, ואם יאמרו לו שהוא סובל ממחלת סרטן והוא יודע כמפורסם שאין למחלה זו תעלה, חלשא דעתיה ומתרע מזליה.
ב) ועיי' נדרים (מ' א) דלא לסעוד איניש קצירי בתלתא שעי בתרייתא דתקיף חולשיה, ובר"ן שם, וכסבור שהוא באפס תקוה ומתיאש מן הרחמים... והנה אמרו חז"ל בב"ר מובא ברש"י (בראשית כ"א, י"ז) יפה תפלת החולה על עצמו מתפלת אחרים עליו. לכן גם בדידיה צריך שאל יתיאש עצמו מן הרחמים, ואל יחשוב שכבר אין תפלתו מועלת והיא תפלת שוא... וכיון שגם במחלה שעפ"י דרך הטבע אין לה תעלה, תוכל להועיל תפלה, יש למנוע מן החולה ידיעה כזו שתוכל לגרום שיחשוב כי כבר אין תפלה מועלת לו ויתיאש עצמו מן הרחמים. אבל אם יעלימו ממנו ידיעה זו והוא יצפה לישועה ולרפואה, אז כיון שיסוריו האיומים מספיקים להכניע את יצרו, בודאי יתפלל מתוך עומק הלב לבקש רחמים על עצמו ממי שרפואת כל בשר בידו, ואולי תועיל תפלתו לשנות הטבע...
מובן מזה, כי בכגון דא, לא נכון כלל להטעות את החולה להגיד לו, שאין מחלתו אנושה וכי בעוד זמן קצר יחלים ויתרפא, ועוד דברים כאלה שרגילים לדבר על לב החולה להרגיעו ולהניח את דעתו. כי מאחר ובאמת אין למחלה זו תעלה בדרך הטבע, מי יודע אם יזכה להנצל, על כן אם כי יש להעלים מן החולה הידיעה שאין למחלתו תעלה בדרך הטבע אין להטעותו במה שיודע שמחלתו רצינית, שעי"כ יתאמץ יותר בתפלתו, יעשה את חשבון עולמו ויחשב עם קונהו מקירות הלב. ואז גם אם לא יזכה ח"ו להחלים ולהתרפאות ימות זכאי ואל ימות חייב ח"ו... וממילא נראה כי גם הבן אינו חייב לקיים בזה צווי אביו ולא יגיד לו דעת הרופאים על דבר מחלתו, כי לא שייך בכגון זו מצות כבוד אב.
שתי סיבות, אם כן, אומר הרב שטרן שבגללם לא לומר לחולה את מצבו האמיתי: ראשית, יכול להיות שהרופאים טועים, אבל כשהחולה ישמע זאת ישתנה מזלו לרעה. ושנית - גם אם הרופאים אינם טועים, הרי שלפעמים תפילה יכולה לשנות גם דברים שבטבע, בתנאי שהתפילה באמת בוקעת מתוך הלב, ואם האדם כבר מתייאש הוא אינו מתפלל בעוצמות כאלה, וממילא תפילתו אינה משנה את רוע הגזירה.
גם הרב אברהם סופר אברהם בספרו לב אברהם (חלק א פרק יז עמוד קכו) אסר לגלות לחולה את מצבו האמיתי, וכך פסק גם הרב שלמה אבינר (ספר אסיא ג, עמוד 336) שלא לגלות לחולה את מצבו האמיתי.
ואולם, לגבי הראיה ממסכת הוריות, יש להעיר שלכאורה הדברים אינם ממש זהים, כפי שכותב הרב זילברשטיין:
9. הרב יצחק זילברשטיין, עמק הלכה אסיא א, עמ' 163
לענ"ד נראה שיש קצת לחלק, שהגמרא במסכת הוריות דנה באדם בריא ופתאום יוודע לו על מותו הקרב, ירע מזלו. אבל בנידוננו, בחולה אשר בלבו פנימה ודאי מכרסם הספק, קיימת דעה בין הרופאים שהספק גרוע מהודאי. והדבר צריך ליבון רב, כי בפשטות כפי הנאמר במשלי הרי "רוח איש יכלכל מחלהו", ואם יוודע לו שמצבו נואש ודאי שרוחו הנכאה תקרב מיתתו, ולכן אף שישנם דעות המצדיקות לגלות לחולה את מצבו, כדי שיוכל לסדר צוואה על נכסיו או כדי שישוב בתשובה, אין זה מצדיק לגלות לו אם הדבר ספק שמא ישבור רוחו ויקרב את מיתתו. ולדעתנו עדיפה השתיקה והעלמת האמת, חוץ ממקרים בהם אנו יודעים בוודאות שהדבר לא יזיק לחולה.
כאן אנו רואים הסתייגות קלה מדעתם של הרב שטרן, הרב אבינר והרב אברהם, אבל בסופו של דבר גם הרב זילברשטיין מסיק שבמצב רגיל עדיף שהחולה לא ידע על מצבו האמיתי. יתרה מזו, אומר הרב זילברשטיין - אולי הרופא יכול אפילו להישבע שהחולה אינו מסוכן למרות שהחולה באמת קרוב למוות:
10.הרב יצחק זילברשטיין, עמק הלכה אסיא, חלק א עמוד 158
שאלה:
מעשה בחולה סרטן שבקש מהרופא שיגלה לו את כל האמת על מחלתו. הרופא התכחש לאמת במטרה להרגיע את החולה שלא יכנס לדכאון ואמר לו שהוא סובל מכיב קיבה, ואין זה סרטן. החולה בקש שישבע לו על כך. האם מותר לרופא לישבע?
תשובה:
ביהושע (ב, יז) נאמר שהמרגלים נשבעו שנית לרחב שלא ימיתוה ולא ימיתו את בית אביה, ועל השבועה הראשונה שהשביעתם רחב אמרו לה המרגלים: "נקיים אנחנו משבועתך אשר השבעתנו", וביאר המלבי"ם שם: "אמרו לה דעי כי משבועתך הקודמת אנו נקיים". יען "אשר השבעתנו", רצונם לומר ששבועה זו בהכרח כי היינו בידך ושבועה שנשבעים לאונסים אינה שבועה. ובכל זאת אנו נשבעים לך עתה שאין אנו אנוסים (מאחר וכבר היו מחוץ ליריחו) שנית".
ניתן ללמוד מדברי המלבי"ם ששבועה שאדם נשבע עקב לחץ ואונס אין זו שבועה, ושנינו גם במס' נדרים (כג,ב) נודרין להרגין ולמוכסין 'של בית המלך' אע"פ שאינה של בית המלך. ומבארת הגמ' שמדובר בליסטים ההורגים בני אדם ומבקשים ליטול ממונם ותבואתם, מתירה המשנה לבעל הגורן לומר יאסרו פירות העולם עלי אם אין הגורן של בית המלך ולחשוב בלבו שרק היום יאסרו. והוא משום שהשבועה באונס. ואם כן היה מקום לומר גם בעניננו כך, מאחר והשבועה היא מחמת ההכרח לא להכניס את החולה לדכאון, הרי שבועת אונס היא ולא חלה, ויחשוב הרופא בלבו בעת שבועתו שמה שאומר לחולה אין לך סרטן הכונה לסרטן הים או לסרטן הדם ואז ינצל הרופא מאיסור שבועת שקר.
אולם מו"ח שליט"א (=הגרי"ש אלישיב) אמר שאין זו שבועת אונס, מאחר והרופא עצמו לא נמצא באונס ממש אלא שעומד בלחץ של מצוה ורצון לעודד את החולה ואין זה בבחינת שבועת אונס, ולכן אסור לישבע שבועת שקר כי אם באופן כזה שברור לרופא שבלי שבועתו יגיע החולה לידי סכנת נפשות.
אך ישנה גישה שונה שאולי כיום עדיף לומר לחולה את מצבו האמיתי, כי כשהוא אינו יודע את מצבו הוא נמצא במצב של ספק, ולפעמים הספק גרוע יותר מהודאי:
11.פרופ' שמעון גליק, עמק הלכה אסיא א, עמוד 164
כולנו נסכים שמטרת טיפול ע"י הרופא היא להוריד מסבל החולה, לעודד אותו ולעזור לו להתמודד עם מחלתו. כדי להשיג מטרות אלו עלינו לבדוק בצורה קפדנית את דרך הטיפול המתאימה ביותר לכל מחלה ולכל מצב, בין אם מדובר בסבל גופני או בסבל נפשי. מקובל שעל הרופא הרציני והאחראי לבדוק את כל הנתונים המדעיים שקיימים לפני שהוא מחליט על סוג טיפול. אותה גישה צריכה להדריך אנו בקשר לטיפול בבעיות נפשיות של החולים. ואז נשאלת השאלה הקריטית: האם אנו מורידים או מגבירים את סבל החולה ע"י 'הסתרת' מידע על מחלתו. בתשובה לשאלה קיימים נתונים בחולי סרטן, ורובם ככולם מצביעים שברוב המקרים יש ירידת פחד והפחתת הסבל אם החולה מודע למחלתו.
בעידן המודרני קשה לחולה סרטן שעובר הקרנות ומקבל כימותרפיה, לא לדעת על מחלתו. ובכל זאת רווחת השיטה של המשחק המחתרתי הכפול, שלא מזכירים את המלה 'סרטן', ובמקום שלחולה תהיה אפשרות להתפרק מדאגותיו ולשפוך שיחו לפני רופאו ובני משפחתו, קיים מחסום מלאכותי בין החולה וסביבתו המגביר את פחדיו וחרדותיו. החולה יודע מה שיש לו, אבל מתייחס למחלתו בפסימיות מוגזמת שלא מתאימה למצבו האמיתי, וההוכחה שהוא "צודק" בהערכתו היא שאפילו הרופא כביכול מפחד לדון איתו על מצבו...
מצער במיוחד שבין יהודים שומרי מצוות העניין של וידוי כמעט שנעלם. הפחד ממוות שמאפיין את החברה המודרנית, עם כל הדגש על צעירוּת, חדר גם לעולם התורני. המושג של וידוי, המושג של קבלת סוף החיים כחלק בלתי נפרד מהחיים עלי אדמות נראה לי כהרבה יותר קרוב ליהדות מקורית מהגישה שגובלת בפאניקה לקראת מחשבה על אפשרות של מוות. נדמה לי שהסתרת מידע מחולה הולכת בד בבד עם היעלמות המושג של וידוי.
ישנו קטע מרגש מאוד בסרט 'ימי שלישי עם מורי', שבו מספר המרצה - אשר סובל ממחלת ALS וברור לכולם כי הוא בתהליך של מוות איטי - סיפור על שני גלים שמתקרבים אל החוף. פונה גל אחד לחברו ואומר לו: מדוע פניך רעים? עונה הגל השני: האם אתה לא רואה? עוד מעט מגיעים לחוף, ואני כבר רואה מה קורה לגלים הקודמים לנו כשהם הגיעו אל החוף. הם מתנפצים לרסיסים ונעלמים.
עונה לו הגל הראשון: אתה לא מבין מה שאתה רואה. אנחנו לא גלים. אנחנו חלק מהאוקיינוס. המוות הוא חידלון רק אם אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל הגוף שלנו כדבר היחיד בעולם, אבל כשאנחנו מבינים שאנחנו חלק מהבריאה, חלק מהיקום, וכי השפענו ושינינו משהו בעולם בזמן שהיינו בו, המוות כבר אינו מפחיד אותנו כל-כך, ואולי אין זה נכון להסתיר מאיתנו את המידע הזה, כדי שנוכל להיפרד נכון יותר מקרובינו ולסגור כל מיני קצוות שלא הספקנו בחיינו, וכדי שהקרובים שלנו יקבלו את המוות באופן הנכון.
אבל ישנו גם שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שאלת האמון ברופאים. שאלה זו יש לה השפעה ישירה גם על היחס של החולה לרפואות שהרופאים נותנים לו. השו"ע פוסק כך:
12.שולחן ערוך אורח חיים סימן של סעיף א
יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין אותה, ומדליקין לה נר אפילו היא סומא.
ולכאורה מדוע יש צורך להדליק לה נר אם היא עיוורת? הרי אפשר לומר לה שהדלקנו לה נר, והיא לעולם לא תדע את האמת!? האם לא עדיף לשקר לה מאשר לחלל שבת באופן מיותר? - מסתבר שהסיבה היא מפני שאם היא תדע שמותר לשקר לה, היא לא תאמין לנו גם כשהדבר יהיה נכון, ואז היא תיכנס לסכנה. מסיק, אם כן, הרב שפרן באופן דומה גם לגבי השאלה שלנו:
13.הרב יגאל שפרן, ספר אסיא ז, עמוד 22
וכשאני לעצמי איני יכול להמנע מלומר חשש שאם יוודע לחולים שהלכה רווחת היא בין תופסי התורה להורות לרופאים ולקרובי המשפחה יראי ה', תמיד להסתיר את האמת על המצב מפני החולה, דווקא כך ישבר ליבם ולא יהא להם שום אמון במערכת הרפואה לא לטב ולא למוטב, ח"ו. והלא מצינו בשו"ע או"ח ש"ל בדיני יולדת בשבת, שמדליקין לה הנר אפילו היא סומא, שהטעם הוא לא משום שבכך יכולים יותר טוב לבצע את ההולדה אלא שבכך מתישבת דעתה שיודעת שאם צריכים משהו רואות חברותיה את צרכיה לאור הנר ועבדי לה, ואף לסומא המבקשת כי ידליקו מדליקין גם אם אין בזה צורך ואפשר לשקר ולומר לה שהדליקו ובכל זאת אין עושין כן, שאם תדע שכך ההלכה תדאג ותבוא מזה לסכנה ח"ו. ועי' במ"ב שם. הרי שחשש שלא יאמר חולה לעצמו כי הותר לרופאים לשקר לו, מה שעלול להדאיגו, התיר אפילו להדליק נר בשבת אף שאין בזה ממש צורך מצד הרפואה אם לא בגלל בקשת החולה.
יחד עם זאת, ישנה אחריות כבדה מאוד לרופאים המחליטים לספר על המצב, וגם בשאלה למי מספרים את הדברים. בתגובה לדברים שהתפרסמו בחוברות אסיא שהבאנו, כתבה ד"ר בת שבע הרשקוביץ מכתב למערכת ובו היא הביעה את דעתה הנחרצת שרק רופא משפחה יכול להחליט האם נכון לספר את המצב לאשורו, ולמי כדאי לספר:
14.ד"ר בת שבע הרשקוביץ, ספר אסיא ז עמוד 40
בדיונים החשובים בנושא אמירת האמת לחולה מסוכן, מודגשת שוב ושוב החובה לבדוק בצורה מעמיקה ורצינית מי החולה העומד לפנינו. אישיותו, אמונתו, רמתו הרוחנית, התרבותית וההשכלתית, מצבו המשפחתי ואף מצבו הכלכלי הם נתונים בעלי משקל רב, שיקבעו "שמא יישבר ליבו" (כדין מאמרו של הרב שפרן, לעיל עמ' 30-23) באם ישמע אמת קשה על מצבו, או אם ייכנס לדכאון או עלול אף להגיע להתאבדות עקב כך (עיין מאמרו של פרופ' גליק, לעיל עמ' 22-15).
גם ההסכמה המקובלת לומר את האמת לבני המשפחה, אף היא טעונה הכרה מעמיקה שלהם: מיהם "בני המשפחה הקרובים ביותר של החולה" (כדברי ה"נשמת אברהם" סימן של"ח) היכולים וחייבים לשמוע את הידיעה הקשה, מי יישא בעול הנפשי, המשפחתי והכלכלי של משפחה, מי יתמוך בבן הזוג, בנפגע העיקרי בדרך כלל ("אין האיש מת אלא לאשתו" סנהדרין, כ"ב, ב).
לרוב, הרופא בבית ההולים מכיר את החולה היכרות קצרה ושטחית, ואת בני משפחתו עוד פחות. גם היכרות זו אינה במצב טבעי. היא מחוץ למסגרת הרגילה של חיי החולה ומשפחתו, האשפוז הוא מצב קלאסי של סטרס (Stress) שמשנה הרבה התנהגויות ורגשות. למשל: לא פעם הבן הנמצא כל הזמן ליד החולה הוא דוקא בן הגר בחו"ל, שבא רק לרגל המחלה לזמן קצר בלבד, ובני המשפחה הקרובים באמת באים בשעות הערב, לזמן קצר יותר, כשבמחלקה נמצאים רק רופאים תורנים או אפילו תורני חוץ. דוגמא נוספת שכיחה היא האשה המגלה בבית חולים גבורה נפשית ואופטימיות והיא דוקא זו שעלולה בביתה, ולבדה, להכנס לדכאון עמוק.
לדעתי, הגורם המתאים ביותר לקבוע אם, איך, מתי ולמי לומר את האמת הוא רופא המשפחה. הוא מכיר גם את המחלה וגם את החולה.
דבריה של ד"ר הרשקוביץ הם ודאי נכונים. אבל מסתבר שלא כל הרופאים פועלים על פיהם, והנזקים יכולים להיות עצומים. עדות מצמררת לכך הביאה אותה רופאה במכתב שכתבה אחרי כחמש עשרה שנה לאותו כתב עת:
15.ד"ר בת שבע הרשקוביץ, אסיא גליון סט-ע, עמוד 214
לכבוד העורך,
לפני כחמש-עשרה שנים התנהל מעל דפי עיתון זה דיון על העמדת חולה מסוכן על מצבו, כשהנושא נידון מצדדיו הרפואיים, המשפטיים, ההלכתיים והמוסריים.
הבעתי אז את דעתי שהגורם המוסמך ביותר והמתאים ביותר להחליט אם, איך ולמי לתאר את חומרת מצב החולה, הוא רופא המשפחה המכיר את מכלול הגורמים הרפואיים, החברתיים והמשפחתיים, ואת הרגישות המיוחדת של החולה ובני משפחתו, לאור היכרות כוללת ורבת שנים.
בזמנו קיבלתי תגובות רבות, ובמשך השנים שחלפו שמעתי מחולים וקרוביהם על אירועים שחוו שעוד הוסיפו וחיזקו את דעתי. לאחרונה הייתי עדה לאירוע שרק הדגיש לי את חשיבותו של רופא המשפחה בהחלטה על אמירת האמת:
המדובר במשפחה בת שמונה נפשות. האב נפטר לפני כשלוש שנים והותיר אחריו אלמנה כבת 45 ו-6 ילדים: הבת הבכורה נשואה ואם לילד קטן, בת שניה הסובלת מאי יציבות נפשית, אינה עובדת ונמצאת בטיפול פסיכיאטרי, בת נוספת בשרות לאומי ו-3 ילדים הלומדים בבית ספר.
לפני כ-3 חודשים החלה האם לשים לב לשומה שגדלה, ובבדיקות התגלה שהיא סובלת ממלנומה ממארת. בירור העלה שקיימות גרורות בכבד ובעצמות, ונותר רק להמליץ על טיפול פליאטיבי, בידיעה ברורה שימיה של האם ספורים.
מטבע הדברים, זו ששהתה זמן רב ביותר ליד האם היתה הבת שכל עתותיה בידיה, חולת הנפש. כמובן שבכל ההחלטות הטיפוליות שותפו ואף הכריעו בני המשפחה האחרים, אך הצוות הרפואי ראה לפניו בעיקר את הבת. כמובן שאיש לא דיווח להם על מצבה של אותה בת. בשעה המכרעת, בה הוברר מעל לכל ספק שאין מקום לטיפולים נוספים ומצבה של האם טרמינאלי, פנה הרופא אל אותה בת, וללא כחל וסרק תיאר בפניה את מצבה חסר התקווה של החולה.
שעות ספורות אחר כך התאבדה הבת.
בביקור תנחומים בביתם בשעת ה"שבעה" הפנתה הבת הגדולה את תשומת לבי למאמר אותו כתבתי שנים אחדות קודם לכן באסיא: כמה צדקת - אמרה לי. שבועות ספורים אחר כך נפטרה האם.
כשבאתי לניחום אבלים בפעם השניה, ראיתי לפני משפחה שעדיין לא התאוששה מפטירת אבי המשפחה, ועתה מתאבלת תוך זמן קצר כל כך על אחות ואם. מצאתי לנכון לשתף את קוראי "אסיא", בעיקר הרופאים שביניהם, בחשיבות מסירת המידע הנכון באופן הנכון ולאדם הנכון.
שאלה זו היא שאלה קשה מאוד, ואין לזלזל בה. אבל עלינו לזכור: גם חוסר החלטה היא החלטה, וגם אם מחליטים לא לומר לחולה עצמו, צריך לשקול למי כן אומרים את הדברים, ומה עושים עם הבשורה הקשה הזו.
ומי יתן ולא נזדקק לדברים אלו לעולם.