בס"ד ב שבט תשס"א
26 בינואר 01
דרשה לפרשת וארא: ידיעת ה'
בימים קשים אלה, שאנו שומעים על מעשי זוועה בחוצות ארצנו, הרצון הבסיסי המתעורר בנו הוא הרצון לנקמה. היו פוליטיקאים שאמרו שהחכמה שלנו היא בכך שאנחנו איננו נוקמים, אלא מתנהגים באיפוק. אבל התחושה הפשוטה שבעם היא רצון לנקמה. באופן בולט ראינו את זה בהלויות של הנרצחים.
סביר להניח כי גם בני ישראל, לאחר שנות סבל ועינוי רב כל-כך, היו נהנים מאוד לראות כיצד נוקם ה' במצרים. האם זהו הנושא של הפרשה שלנו - עשר המכות וקריעת ים סוף? האם יש כאן רק נקמה במצרים על כל מה שעוללו לנו?
בברית בין הבתרים, כאשר בישר הקב"ה לאברהם כי זרעו יהיה גר בארץ לא להם, כתוב 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי'. השורש נק"מ אינו מופיע כלל בהקשר זה. שורש זה גם אינו מופיע כלל בכל נושא מצרים. הוא הופיע בעניין הורג קין, והוא יופיע בעניין הפגיעה במדיינים, אבל בעניין מכות מצרים, אין שום מגמה לנקום במצרים.
לשם מה, אם כן, נועדו המכות? -התורה עונה על כך במפורש, לא פעם ולא פעמיים: המטרה האחת והיחידה היא כדי שידעו מצרים וידעו ישראל כי 'אני ה''. מה כוונת הדברים?
הביטוי לדעת את ה' מופיע כמה פעמים במקרא. בפעמים הראשונות זה מופיע על דרך השלילה: פרעה אומר "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה, ב), וגם הקב"ה עצמו מעיד שהאבות לא ידעו את ה': "ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג). ברור למה מתכוון פרעה כשהוא אומר 'לא ידעתי את ה'', אבל למה מתכוון הקב"ה בכך שגם האבות לא ידעו את ה'?
ר' יהודה הלוי, בספר הכוזרי (ב,ב) מסביר כי שמו של הקב"ה מאפיין את צורת ההתגלות שלו בעולם. אנו אומרים שהקב"ה הוא אחד, או רחום או צדיק - כי ברצוננו להגיד שהוא אינו רבים, ואינו אכזרי ואינו רשע, אך אי אפשר לייחס לו תכונות אנושיות כלל. אנו מכירים את הקב"ה כפי שהוא בוחר להופיע בפנינו בטבע. בפני האבות נתגלה הקב"ה רק בשם ש-קי, שמשמעו מי שאמר לעולם די, וברא את כל העולם כולו. זהו א-ל הטבע. כך הוא פועל בימי האבות: אברהם מנצח את ארבעת המלכים במלחמה. יצחק מתברך לאחר שזרע בארץ. יעקב מתברך ע"י לידה טבעית של כבשים וכו'. אין נסים גדולים היוצאים מדרך הטבע. עכשיו, אומר הקב"ה למשה, 'אני ה''. אני גם שולט בעולם כולו, ויכול לעשות נסים שלא בדרך הטבע. את זה אני צריך ללמד הן את פרעה, והן את בני ישראל.
מכאן ואילך עושה הקב"ה את כל המעשים כדי לקדם את שני הדברים האלה: שפרעה ידע את ה' - קודם באופן הבסיסי ביותר, ואח"כ בכל הדרו, וחוץ מזה שעם ישראל ידע את ה' כמי שפועל למעלה ממערכת הטבע.
לכן הפרשה מתחילה בתיקון הראשון: "וידעתם כי אני ה' -לוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו,ז), ואח"כ מופיע התיקון השני: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים" (שמות ז, ה). לפני מכת הדם, הדרישה היא לא רק שהמצרים ידעו, אלא שפרעה עצמו ידע: "בזאת תדע כי אני ה'" (שמות ז, יז). השלב הבא הוא שפרעה ידע לא רק מי הוא ה', אלא גם "למען תדע כי אין כה' –לוקינו" (שמות ח, ו) - וזאת ע"י הסרת מכת הצפרדע. דבר זה נודע ע"י שהחרטומים לא הצליחו להסיר את הצפרדעים, והקב"ה הצליח. השלב הבא הוא במכת הערוב, שבו ישנה הבדלה בולטת בין ישראל למצרים, ובזה מתקיים "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח, יח). לקראת סוף הפרשה, בהפסקת הברד, מתקדמת התורה לשלב הבא: "למען תדע כי לה' הארץ" (שמות ט, כט) וכו'.
מטרת המכות, אם כן, היתה למען ידעו את ה' - הן בני ישראל, שאינם מכירים את ה' המשדד מערכות הטבע, והן לפרעה ולמצרים - שאינם מכירים את ה' כלל. ואמנם, השיעור הזה אינו נגמר בעשר המכות. השיעור למצרים נגמר עם קריעת ים סוף ששם נאמר "ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות יד, ד), אבל השיעור לבני ישראל ימשיך עוד הלאה. גם בשליו נאמר: "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים" (שמות טז, ו). רק בסוף ספר שמות עם ישראל מסיים את השיעור בידיעת ה', עם סיום בניית המשכן, שבו נאמר: "וידעו כי אני ה' -לוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' -לוקיהם" (שמות כט, מו). יציאת מצרים, נסי המדבר ובניית המשכן, אם כן, כולם נועדו לתכלית אחת - "למען דעת כי ה' הוא ה-לוקים אין עוד".