בס"ד ג טבת תשס"א
29 בדצמבר 00
מקץ - הר הבית והמקדש
ברגעים אלה ממש מסתיים לו חג החנוכה. קצת עצוב בלב. לא רק בגלל שנגמר החופש (למי שהיה), או שהחגיגות הסתיימו. גם מסיבה אחרת: עכשיו כבר אי אפשר לדבר על בית המקדש ועל קודש הקדשים...
סגולה מיוחדת יש לבית המקדש. אם מדברים עליו בלשון עבר, זה מסורת, הסטוריה, יהדות, וכו' - וזה מותר. אם מדברים עליו בלשון עתיד - זו ציפיה לגאולה, וגם זה בסדר. אבל אם מדברים עליו בלשון הווה, זה יכול להיות רק אחת משתי אפשרויות: משיחיות (שפתאום הפכה גם היא להיות מילת גנאי) או פוליטיקה.
גם רבנים רבים נמנעים מלעסוק בעניינים אלו. יש לכך כמה סיבות: חלקם אינם עוסקים בזה כי הם רואים בזה פוליטיקה ואינם רוצים לערב דת ופוליטיקה. חלקם מפחדים מפני הזדהות עם אותם גורמים קיצוניים ומפחידים, וחלקם באמת מאמינים שאסור לנו להתערב בעניינים אלה, והקב"ה יעשה את מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.
אני מאמין כי הר הבית אינו מונח פוליטי, אלא המקום המקודש ביותר לעם היהודי, וכרב, תפקידי לדבר גם - ואולי בעיקר - על המקום הזה. כשחרב בית המקדש, כל מה שנותר ממנו היה קיר שהחזיק את הרצפה המיושרת שעשה הורדוס על הר הבית. זהו הכותל המערבי. במשך השנים הרבות שעברו מאז, יכלו היהודים לפקוד רק את אותו כותל, שהרי מקום קודש הקדשים נהרס, ואסור להיכנס בטומאה לעזרה, שלא יודעים בדיוק עד היכן היא הגיעה. לאט לאט הפכה הקדושה של הכותל המערבי הזה להיות מושא תפילתם של היהודים בכל העולם. כמו ילד שהופרד בגיל צעיר מאמו, ואומץ ע"י קרוב משפחה אחר. לאט לאט הוא שוכח את הקשר עם אמו, וזכרונותיו מסתכמים במה שעשה עם המאמְצים.
עד כדי כך הגיע המצב לאבסורד, שכששוחרר הר הבית, רצו החיילים דרך הר הבית כדי להגיע אל הכותל המערבי. יתרה מזו: עד היום, תראו אנשים מתפללים ליד הכותל המערבי לכיוון הקיר, בעוד שמשנה מפורשת היא שיש להתפלל כנגד קודש הקדשים, כלומר לכיוון חצי שמאלה.
גם המלה 'חלום' יש לה משמעות שונה בהתאם למנגינה שבה נאמרים הדברים. כשאחי יוסף ראו את יוסף, הם כינו אותו בלעג 'בעל החלומות', כלומר: אדם שאינו מציאותי, וחי בחלומותיו. מנותק מהמציאות. אך כשיוסף רואה אותם בפרשתנו, פתאום קוראים אנו 'ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם', וזה אשר מכתיב לו כיצד להתנהג במציאות.
בעצם, צריך להבין: בשביל מה גילה הקב"ה ליוסף את העתיד בחלומותיו? מדוע לא נתן לדברים לזרום לבד? הרי הקנאה של האחים היתה מתגברת גם ללא החלומות, הודות לדיבה הרעה, לכתונת הפסים ולכל שאר הדברים שהפריעו מאוד לאחי יוסף. לשם מה צריך היה יוסף לחלום חלומות אלו?
נראה שהסיבה היא שדוקא בגלל החלומות הללו היה לו כוח להגשים אותם. אילולא חלם יוסף חלומות אלו, מה היה מחזיק אותו בחיים כשנזרק לבור? ומה היה נותן לו תקוה כשנמכר לעבד? ומה היה מעודד אותו כשהושלך לבור על לא עוול בכפו? -רק החלומות שנתנו לו חזון לעתיד, הם שהחזיקו אותו לכל אורך הדרך לומר לשר המשקים שיזכור אותו, כי הוא נגנב מארץ העברים, ובעצם הוא מיועד לגדולות. רק החלום הזה נתן לו את האומץ לומר לפרעה הרבה מעבר למה שהוא נשאל. בזכות החלומות הללו, שלא עזבו אותו לרגע, זכה יוסף להגשים אותם.
עם ישראל מאז ומעולם היה עם של חולמי חלומות. חזון אחרית הימים היה הדבר היחיד שהחזיק את העם במשך כל שנות ההסטוריה. המלים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' הם שהחזירו את היהודים אחרי אלפיים שנים לציון, וגרמו להקמת המדינה. אין זו בושה לחלום חלומות. אין זו בושה לומר 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו', ואין זו בושה להתפלל לבית המקדש.
מי שרואה במקום זה כמסגד, או כמקום מקודש לעם אחר מאשר לעם היהודי, בועט בהסטוריה שלנו, ומנסה לנפץ את חלומותינו. אסור לשכוח שהמוסלמים מטמאים את מקום מקדשנו בתפילותיהם, ובמקום המקודש ביותר לעם היהודי הם כורעים ומשתחוים לכיוון העיר המקודשת להם -מכה. רק בשבילנו זהו המקום המקודש ביותר, ואפילו שאין באפשרותנו להיכנס אליו כעת, אסור לנו למסור אותו לידיים נכריות ולבעוט בחלום.
ובזכות אמונתנו בחלום, נזכה שהקב"ה יגשים אותו במהרה בימינו אמן.