בס"ד יא שבט תשס"ח
דרשה לפרשת בשלח
ידיו של משה
פרשת בשלח מובילה את המהפך הגדול של עם ישראל: מעם של עבדים לעם שמסוגל להילחם ולהגן על עצמו. פרשה שמתחילה ביציאת מצרים, אבל מופיע בה גם איזכור של הכניסה לארץ: 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן'. דבר אחד שמלווה את בני ישראל לכל אורך הדרך בפרשה הוא המטה של משה. בקריעת ים סוף: 'הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ', ברפידים: 'וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ', ובמלחמת עמלק: 'מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי'.
אבל האמת היא שבמלחמת עמלק התפקיד של המטה אינו ברור. מה בדיוק עשה משה על הגבעה? האם הוא הניף את היד עם המטה, או שהוא הניף את שתי ידיו? מצד אחד אומרת התורה שמטה הא-לוקים ביד משה, וכן 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק', אך מצד שני אומרת התורה: 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד'. האם הוא הניף את שתי הידיים, או את היד עם המטה?
נדמה לי שניתן לראות כאן דבר שמשקף את דמותו של משה. מצד אחד משה הוא האיש עם היד החזקה: 'וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל'. היד הזו היא, כמובן היד עם המטה. (במכת ארבה, למשל, ה' אומר למשה 'נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם', ומה שעושה משה הוא 'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם'). ידו של משה היא זו שעושה את המופתים שאינם בדרך הטבע. זו היד החזקה.
אבל מנגד ישנם גם ידיו של משה. הידיים הם הסמל של עולם המעשה. מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. על ידיו של משה כתוב שהם כבדים: 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים'. מעניין לציין שהתורה לא אומרת 'ויכבדו ידי משה' כתוצאה מהרמת הידיים לאורך כל היום, אלא 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים' - כעובדה קיימת. ולא רק ידיו של משה כבדים, כידוע. הוא הרי העיד על עצמו 'כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'. הפה והלשון, כפי שמסביר המהר"ל (גבורות ה' פרק כח) הם סמל לגשמיות. אלו הם הכלים שמוציאים את המחשבות לעולם המעשה. הפה והידיים הם הסמלים של עולם המעשה, ולכן הדברים האלה כבדים אצל משה רבנו, שהרי הוא לא ממש שייך לעולם המעשה. ידו של משה - זו עם המטה שעושה את כל האותות - עולה ויורדת ולא מתעייפת, אבל ידיו של משה - אלו שמסמלים את עולם המעשה - כבדים.
ארבעים שנה אח"כ, לאחר מותו של משה רבנו, יחזור סיפור דומה מאוד למלחמת עמלק. לאחר שעם ישראל נכשל בכיבוש העי במלחמה שהיתה אמורה להיות פשוטה מאוד, הוקמה ועדת חקירה והופקו לקחים. בפעם השניה העם כבר הרבה יותר מוכן למלחמה. אבל זו בדיוק הבעיה: כשמתכוננים למלחמה ומנצחים בה, הסכנה של 'וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' הרבה יותר מוחשית. לכן אומר ה' ליהושע שאין זה מספיק לעשות מלחמה ככל המלחמות בכיבוש הארץ, אלא יש לעשות מלחמה הדומה במקצת למלחמת עמלק: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ נְטֵה בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ אֶל הָעַי כִּי בְיָדְךָ אֶתְּנֶנָּה, וַיֵּט יְהוֹשֻׁעַ בַּכִּידוֹן אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶל הָעִיר' (יהושע ח, יח). הפעולה הזו מאוד מזכירה את פעולותיו של משה, והכרעת הקרב נעשית כאשר ברקע עומד יהושע בדיוק כפי שעמד משה: 'וִיהוֹשֻׁעַ לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָעָי'. שני הבדלים יש בכל זאת בין משה ליהושע: משה מניף את ידו עם המטה, וידיו של משה כבדים. יהושע מניף את ידו עם הכידון, והיד הזו לא כבדה. מה שעושה משה בשתי ידיו הכבדות, עושה יהושע ביד אחת קלה. כאן טמון ההבדל בין משה ליהושע. יהושע ודאי אינו גדול יותר ממשה, אבל כפי שאמרו חז"ל (בבא בתרא עה, א): "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". כל האור של הלבנה, כידוע, בא מהחמה. אבל המיוחד בלבנה הוא שהיא יכולה להאיר על הארץ גם כשהחמה כבר איננה. זה לא אור חזק כמו החמה, אבל זה בא בזמן שאינו זמן של אור.
משה מנהיג את עם ישראל כשהאור גלוי וברור. ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיהו ויחזקאל (מכילתא על הפרשה). אבל ידיו הם כבדים. זה לא עולם המעשה. הוא עומד עם המטה שבעזרתו הוא עושה נסים. יהושע עומד באותה סיטואציה אחרי שכבר שקעה החמה. כשצריך לנהל מלחמה עם טקטיקה ואסטרטגיה. והוא אינו עומד עם מטה אלא עם כידון. אבל הידיים שלו אינן כבדות.
מה שנשאר לדורות אינו המטה של משה, אלא הכידון של יהושע. כשהסתכלנו על ידי משה יכולנו לראות ש'כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין' (משנה ר"ה ג, ח). אבל החכמה היא לעשות את זה גם כשלא מסתכלים על ידיו של משה אלא על הכידון של יהושע. האם גם אז אנחנו מודעים לכך שמה שמכריע את המערכה הוא אותו נס שהיה גם למשה? עלינו להיות בטוחים שאיננו שמים בטעות את יהבנו בכידון עצמו.