בס"ד א אדר תשס"ח
דרשה לפרשת פקודי
לא הכל סיפרו לנו...
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" אומרת הגמרא (תענית כט, ב). אבל הגמרא לא אומרת איך עושים את זה. אני זוכר את אותו ליל פורים לפני שתים עשרה שנה, כשלמדתי בישיבה, וחגגנו את פורים יום אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר, ובעיצומו של גל טרור שהיה נראה שאין לו סוף. משום מה, מכל השנים שבהם חגגנו את פורים בישיבה, דוקא את מסיבת הפורים ההיא אני זוכר הכי טוב.
כאשר השמחה היא טבעית וברורה, היא מותירה רושם קצר יותר. דוקא כאשר השמחה צריכה להתגבר על מכשולים כדי לבקוע, היא נצרבת חזק יותר בתודעה.
מי שיקרא את פרשיות המשכן יקבל רושם שהכל עבד לפי התכנית. התורה אינה מפרטת לנו קשיים בגיוס הכסף, בהעברת הפקודה, בתכנון או בביצוע - והכל נעשה בדיוק 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה'. צריך רק לעצור את העם שלא יתרמו יותר מדי. אבל מי שיעיין במדרשים יראה שהיו הרבה תקלות בדרך. השמחה החגיגית של פרשתנו באה אחרי הרבה עגמת נפש במהלך הקמת המשכן. לדוגמא: משה התקשה בעשיית הכלים והקב"ה היה צריך להדגים לו שוב ושוב. את המנורה הוא בכלל לא הצליח לעשות, והקב"ה הוריד אותה כפי שהיא. החשבון שמופיע בתחילת הפרשה שלנו לא היה פשוט למשה כלל וכלל, והוא לא ידע לאן נעלם חלק מהכסף עד שהקב"ה עזר לו (שמות רבה נא, ו). לא כל העם קיבל את סמכותו של משה רבנו, וחלקם גם ריננו על נקיון כפיו (שם). עבודת המשכן הסתיימה לפני המועד המתוכנן, והמשכן נאלץ לעמוד שלושה חודשים ללא תכלית (שמות רבה נב, ב). היו בעיות טכניות בהקמת המשכן, ורק משה הצליח להקים אותו (שמות רבה נב, ד), ועוד בעיות רבות.
כל הדברים הללו הוסתרו היטב בתורה, ולפי התיאור של התורה הכל זרם באפס תקלות.
אגב, תופעה דומה ניתן לראות גם בבניית בית המקדש. המקרא מתאר את בניין שלמה ואת חנוכת בית המקדש בפירוט רב, והכל נראה נפלא, אבל רק באגדות חז"ל אנחנו לומדים על בעיות חמורות שהעיבו על השמחה הגדולה: עוד בימי דוד היתה התפרצות מי תהום שכמעט הציפה את העולם כולו (סוכה נג, א). בזמן שרצו להכניס את הארון לביהמ"ק השערים לא נפתחו (שבת ל, א). לפי אחת האגדות שלמה המלך בכלל לא הגיע למסיבה בגלל שהוא בילה את הלילה עם בת פרעה (במדבר רבה י, ד) וכו'.
אגב, גם בבריאת העולם יודעים חז"ל לספר לנו שלא הכל הלך לפי התכנית: הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, וזה לא הצליח. הוא רצה שהאור שנברא ביום הראשון ישמש לכל הבריאה, אבל בסוף החליט לגנוז אותו בגלל הרשעים. הארץ היתה אמורה להוציא 'עץ פרי' - שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, אבל בפועל היא הוציאה 'עץ עושה פרי'. השמש והירח היו אמורים להיות באותו גודל, התנינים הגדולים כמעט החריבו את העולם וכו'.
איזה תיאור הוא הנכון יותר מבחינה הסטורית - זה שמתאר את הכל באופן חד וחלק ובאפס תקלות, או זה שמתאר את כל הקשיים שהיו בדרך לשם?
כמובן ששתי התשובות נכונות. השאלה היא רק במה אנחנו מתמקדים. אם מסתכלים על הדברים בפרופורציה הנכונה, הרי שגם אם יהיו אלף תקלות, הן כולן מתגמדות לנוכח העניין עצמו. המשותף לשלושת הסיפורים האלה הוא שמדובר בדבר בלתי ניתן להשגה: הקב"ה בורא עולם יש מאין, הקב"ה משרה שכינתו בתוך משכן, והקב"ה בוחר במקום מסויים כמקום שממנו השכינה לא תזוז. האם אנחנו מסוגלים בכלל לתפוס אפשרות שהדברים האלה יתקיימו? 'כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹקִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ'! לכן, עצם העובדה שהקב"ה מצמצם את שכינתו וכפי שאומר המדרש (שמות רבה לד, א): 'לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה'. זוהי הכותרת של האירוע, ולא כל התקלות הקטנות (שחלקן, כמובן, מתוכננות ומחוייבות המציאות).
ישנם אנשים הטוענים - ובצדק - שקצת רימו אותנו בשיעורי הסטוריה: לא ידענו מה היתה השקפתו של הרצל על היהדות, לא שמענו על מדיניות הפנקסים האדומים של מפא"י, לא קראנו על גזיזת הפאות של ילדי העולים, ואף לא על חטיפת ילדי תימן. אבל לאחר מעשה, אולי טוב שכך. אם אנחנו עסוקים כל הזמן בכריתת העצים, קשה מאוד לראות את היער במבט כולל. אני לא אומר שצריך להעלים זאת, כפי שגם חז"ל אינם מסתירים מאיתנו את הקשיים. אבל בשלב הראשון כל מה שצריך ללמוד הוא את גודל הנס והמהפך ההסטורי. אחרי שאנחנו מפנימים את גודל האירוע - בין אם זה בריאת העולם, השראת השכינה, מתן תורה או תקומת מדינת ישראל - אפשר להתחיל ללמוד גם מהתקלות והנפילות שהיו בדרך, שגם הן - בסופו של דבר - רק מעצימות את ההבנה שאנחנו נמצאים במצב מתמיד של נס.