בס"ד כ טבת תשס"ו
20 בינואר 06
דרשה לפרשת שמות
מלכים לא מתים
בסוף שנות השמונים, כשגורבצ'וב הנהיג ברוסיה את הפרסטרויקה, שהביאה עמה רוחות חדשות מן המערב, אבל הובילה גם להתמוטטות הכלכלית של ברית המועצות, הסביר מישהו את המצב כך: אנחנו מרגישים כמו כלב שהאריכו לו את הרצועה בחמשה מטרים, והרחיקו ממנו את קערת המזון בעשרה מטרים, אבל סוף סוף מותר לו לנבוח כמה שהוא רוצה...
על הפסוק: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" מסביר המלבי"ם שסוף סוף היה מותר לבני ישראל לבכות. כל עוד פרעה היה בחיים, אסור היה אפילו להתלונן, אבל עכשיו שפרעה מת, וכל המצרים בכו על מות מלכם האהוב, יכלו גם בני ישראל לבכות, כי אף אחד לא יודע אם הם בוכים על מות המלך או על השעבוד הנורא. מסתבר שהמצרים לא רק שיעבדו את גופם של בני ישראל, אלא גם קבעו להם על מי צריך לבכות ומתי...
ואולם, חז"ל אומרים (שמות רבה א, לד) שפרעה בכלל לא מת. הוא רק חלה בצרעת, והמצורע חשוב כמת, ככתוב לגבי מרים: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת". אינני יודע כיצד הגיבו בני ישראל ברגע שנודע להם על הצרעת שלקה בה המלך הרשע, והאם הם הוסיפו את שמו לתפילת 'מי שברך' בבתי הכנסת, אבל מהר מאוד התברר להם שהמצב שלפני הצרעת היה הרבה יותר טוב. החרטומים אמרו לפרעה שהתרופה היחידה שלו היא אם הוא ישחט מאה וחמישים תינוקות יהודיים בבוקר ובערב, וירחץ בדמם. בסופו של דבר, אומר המדרש: "נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו".
אגב, לא רק לגבי פרעה אמרו חז"ל שנצטרע ולא מת. גם על הפסוק: "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ" (ישעיהו ו, א) אומרים חז"ל שאין הכוונה שמת אלא שנצטרע. ואמנם, ידוע לנו (דהי"ב כו, יט) שהצרעת זרחה במצחו של עוזיהו, אך אין הכרח לומר שנבואת ישעיהו היתה אז ולא במותו של המלך. למה מוציאים חז"ל את הפסוקים האלה ממשמעם הפשוט, ואומרים שפרעה ועוזיהו לא מתו?
מסבירים בשם הגר"א דבר מדהים: בכל מקום בתנ"ך שמת מלך כלשהו, הוא תמיד מוזכר בשמו ולא בתוארו. כשמלך מת - הוא כבר לא מלך, אלא אדם ככל האדם. (ואמנם המלבי"ם מעיר שישנם שני חריגים לכלל הזה בכל התנ"ך, ואכמ"ל). "וישכב דוד עם אבותיו". "וישכב שלמה עם אבותיו", "וישכב רחבעם עם אבותיו", וכו'. אם כתוב שהמלך מת - סימן שהוא לא מת, והוא עדיין מלך.
מסופר על מליונר אחד, שבשעה שהוא נפטר הוא השאיר שתי צוואות - האחת לפתיחה מיידית, והשניה לפתיחה בתום ה'שבעה'. כשפתחו את הצוואה הראשונה נדהמו לגלות שבקשתו היחידה של המליונר היא להיקבר עם זוג גרביים. בניו, שלא הבינו את פשר בקשתו המוזרה, ניסו להשפיע על החברה קדישא לקיים את הצו של אביהם, אך הרבנים לא התירו זאת, ובקשתו הצנועה לא התמלאה. בתום השבעה, כשפתחו את הצוואה השניה, גילו מה היתה כוונתו של המנוח: "אתם רואים?" כתב האב בצוואתו, "ידעתי שלא תוכלו לקבור אותי עם הגרביים. רציתי להבהיר לכם שכשאדם הולך לבית עולמו הוא אינו לוקח איתו אפילו את הגרביים שלו, ולכן עליכם לנצל את הממון הרב שאני מוריש לכם למטרות צדקה וחסד".
בפרשת ויגש ראינו תיאור מפורט על העושר העצום שהצליח לגייס יוסף בזכות הכלכלה הנבונה שלו, ובזכות פתרון החלומות. שמחנו עם יוסף על יציאתו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא הצליח לעלות לדרגה הגבוהה ביותר שאפשר לדמיין. אך כל הממון והכבוד שהוא צבר לא עמדו לו בעת שקם מלך חדש על מצרים. יכול להיות שהמלך החדש רצח את המלך הקודם, ויחד עמו החליט להתנקם בכל בני בריתו, וביניהם משפחת יוסף. ואולי, כפי שאומר רש"י, שהמלך פשוט שינה את דעתו, בגלל ש'דברים שרואים משם לא רואים מכאן', וממילא החליט להתכחש למי שהציל את הכלכלה של עמו. כך או כך, התברר שכל מה שצבר יוסף לא הועיל במאומה. אילו היה יוסף יודע מראש שכך יקרה בסוף, האם היה טורח פחות? - אינני בטוח. שלמה המלך אומר (קהלת ב, יח): "וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי". הרי כולנו כמו יוסף, בסופו של דבר. אנחנו עובדים וטורחים ודואגים, אבל איננו יודעים אם יש תועלת בכל מה שאנחנו עושים. ובכל זאת: כמה מאיתנו באמת שונאים את עמלנו מהסיבה הזו? פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים כמו דבורים בכוורת, מבלי לעצור לרגע ולחשוב האם כל מה שאנחנו צוברים באמת נחוץ לנו, והאם אנחנו גם משקיעים בשביל מה שבאמת נחוץ לנו לאחר מאה ועשרים.
אם נזכור שבסופו של דבר מלכים לא מתים, אולי נשכיל לצבור בעולם הזה רכוש שאיתו באמת מגיעים לעולם האמת.