בס"ד כא אדר ב תשס"ח
דרשה לפרשת שמיני
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... וַיִּדֹּם אַהֲרֹן
אני מקנא באנשים שיודעים לומר את הדברים הנכונים ברגעים הנכונים. קל, יחסית, להכין דרשה או דבר תורה לאירוע שבו אתה יודע מי הקהל שלך, מהו האירוע ומהי פרשת השבוע. הרבה יותר קשה לומר דברים נכונים כשפתאום אתה נצרך להם. אבל דוקא שם נמדד האדם. משה רבנו הכין, מן הסתם, נאום נפלא לומר בחנוכת המשכן. סביר להניח שגם אהרון, שהטקס היה עבורו גם כפרה על חטא העגל וגם משיחה לו ולבניו, הכין דבר תורה. כל האירוע היה מתוכנן לפרטי פרטים. אבל פתאום הכל משתבש בפסוק אחד: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה''. נדב ואביהוא, שהיו אמורים להיות לב האירוע, מתו בפתאומיות. איך מגיבים לאירוע כזה טראומתי באופן מיידי?
משה ואהרון, בקור רוח מדהים, אינם מאבדים את העשתונות. הם מיד יודעים כיצד לנהל את ההמשך, כאילו הכל תוכנן מראש: מי יפנה את הגופות, איך ייאכלו הקרבנות ומי יתאבל על האסון. אבל המדהים הוא לא רק קור הרוח, אלא התגובה הרגשית. אמנם התורה אינה מרבה לתאר רגשות של אנשים, אבל בהפטרה שהיתה אמורה היתה להיות של השבת (אלמלא היתה זו שבת פרה) ישנו סיפור דומה, אשר יכול לתת לנו נקודה להשוואה: מותו של עוזה, שמגיע גם הוא בהפתעה גמורה בשיאו של אירוע שהוא עצמו היה אמור להיות אחד הכוכבים בו, מתואר כך: 'וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹקִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה' (שמו"ב ו ז-ח). תגובתו הרגשית של דוד היא תגובה הגיונית וניתנת להבנה בהתאם לנסיבות, ואני מניח שכל אחד מאיתנו היה מגיב באופן דומה: עצב, אולי רגשות אשמה, וגם קצת כעס.
אבל משה ואהרון אינם כאלה. תגובתו המיידית של משה, כאילו מדובר באירוע שכלל לא נוגע אליו, היתה לומר לאהרון: 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ' - הרגע התחדש לו חידוש תורה מרתק. הוא פתאום מבין טוב יותר את מה שאמר לו הקב"ה לפני כן: 'וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי' (שמות כט, מג), וזה הזמן לומר לאהרון את ה'פשט' החדש הזה. ותגובתו של אהרון - גם למותם של בניו וגם לדברי משה אחיו היא פשוט: 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'. חז"ל אומרים (ויקרא רבה יב, ב) שהוא קיבל שכר על שתיקה זו. אך מה עומד מאחורי השתיקה הזו? האם הוא לא בכה על מות בניו? האם הוא לא כעס עליהם או על הקב"ה?
הרדב"ז (ח"ג סימן תקנה) נשאל על אחד מגדולי הדור שלו, לפני כשש מאות שנה, שמת בנו והוא לא הוריד עליו אפילו דמעה במשך כל ימי האבלות, האם זו מידה טובה או לא. ענה הרדב"ז שזו מידה אכזרית ולא אנושית. "והמוריד דמעות על קרובים, וכל שכן על אדם כשר, מידת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו". כמובן שהבכי לא צריך להיות התרסה כנגד דינו של הקב"ה, אבל הבכי צריך לבוא. במקרה הזה, שתיקתו של אהרון אינה אטימות או אכזריות. השתיקה באה כתגובה לדברי משה, ולא כתגובה למותם של בניו. שתיקה זו מבטאת את הסכמתו של אהרון לדברי משה, אך על מות בניו הוא בכה, מן הסתם, אחר כך.
מי ששמע את הרב יחיאל וייס ראש הישיבה לצעירים לפני שלושה שבועות, מבין מה הוא אותו בכי. גם הרב אשר וייס מירושלים, שמספר שבועות לפני כן איבד את נכדו במוות בעריסה, אמר דברים דומים: הבכי הוא טבעי, ואסור להעלים אותו, אבל יחד עם זה צריך גם לדעת שהדין דין אמת.
התורה אומרת שאסור להתאבל יותר מדי על המתים, ומנמקת זאת כך: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת' (דברים יד, א). ומסביר האבן עזרא: "אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם". ילד קטן בוכה כשאבא שלו לא מרשה לו לעשות משהו, אבל בתוך לבו הוא יודע שאבא שלו רוצה רק את טובתו, וכך אנחנו מרגישים כלפי הקב"ה.
דעות רבות הובאו בחז"ל על חטאם של נדב ואביהוא: לא נשאו נשים, הורו הלכה בפני רבם, הקריבו אש זרה, לא חלקו כבוד למשה ואהרון, נכנסו שתויי יין למשכן וכו'. שד"ל, בפירושו לפרשת חוקת אמר שהוא היה מעדיף לדלג על סיפור מי מריבה כי כל מי שמפרש את הפרשה מוצא חטא נוסף למשה רבנו... באופן דומה מצאו חז"ל הרבה חטאים לנדב ואביהוא. אבל התורה בחרה דוקא להעלים את החטא שלהם. אולי הסיבה לכך היא שמה שאנחנו צריכים ללמוד מהפרשה הזו היא לאו דוקא על מעשיהם של נדב ואביהוא, אלא בעיקר על תגובתם של משה ואהרון.