בס"ד כח אדר ב תשס"ח
דרשה לפרשת תזריע
וטמא טמא יקרא
להיות מצורע זה בהחלט לא דבר מומלץ. זה אומר שאתה מתייסר באופן פיזי, אתה נראה מגעיל, אתה מנודה מהחברה, ובנוסף לכל עוד מאשימים אותך על המצב שאליו הגעת. סביר להניח שמי שכבר נצטרע לא היה רוצה שהעניין הזה יתפרסם. אבל התורה קובעת בפרשתנו: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא". קריעת בגדים, פריעת הראש ועטיפת שפם מוכָּרים מדיני אבלות. אבל למצורע נוסף עניין נוסף והוא שעליו לצעוק 'טמא, טמא'. אומרת על כך הגמרא (בבא קמא צב, ב): 'בתר עניא אזלא עניותא' - העניות הולכת אחרי העניים, כלומר שמי שהוא כבר מסכן, יהיה מסכן עוד יותר. וכפי שמסביר רש"י: "לא די לו נִגְעוֹ, אלא שמבייש את עצמו על כרחו". למה באמת קבעה התורה חובה על המצורע לפרסם את צרעתו?
אומרת הגמרא (מועד קטן ה, א) שהדבר הזה נעשה משתי סיבות: ראשית, כדי שאנשים אחרים ידעו שיש כאן אדם טמא ולא יגעו בו וייטמאו גם הם. ושנית, כדי שאנשים יראו את הצרה שלו ויתפללו עליו. שני השיקולים הללו באים מכיוונים הפוכים: השיקול הראשון הוא טובת הציבור, ואילו השיקול השני הוא טובתו של החולה עצמו. לכאורה שני השיקולים מוליכים לאותה תוצאה, שהמצורע יצעק 'טמא טמא', אבל האמת היא שאין הדברים כך: שהרי אם מטרת הצעקה היא רק להרחיק את האחרים שלא ייטמאו, העדיפות הראשונה היא להרחיקו מחברת בני אדם ולהביא אותו כמה שיותר מהר בדרך צדדית אל מחוץ למחנה, ונשתדל שכמה שפחות אנשים ישמעו את צעקתו 'טמא טמא'. אבל אם המטרה היא כדי שיתפללו עליו, הרי שבדרכו החוצה הוא יעבור במקומות שיש בהם הכי הרבה אנשים שישמעו אותו כדי שיתפללו עליו.
מסתבר שהתורה מאפשרת את הבחירה לאדם. יש מצורע שיעדיף שיתפללו עליו כמה שיותר אנשים, ולכן הוא יפרסם את הנגע שלו ככל האפשר, ויש מצורע שיעדיף שכל העניין יוצנע ככל האפשר, ולכן ילך בחסות החשיכה בלי להיתקל באף אחד, ויחכה מחוץ למחנה עד שהנגע יעבור.
גם בעניין ההתעטפות, שמקורה בדברי הפסוק 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' יש שיקול אישי ושיקול ציבורי. מצד אחד אומרים חז"ל (שיר השירים רבה א, ז) 'כאבל הזה שהוא עוטה על שפמו ובוכה', כלומר שמטרת כיסוי הפה היא כדי לאפשר בכי, אך מצד שני מסבירים המפרשים (ראב"ע, חזקוני ועוד) שמטרת כיסוי הפה היא כדי שהוא לא ידביק אחרים במחלתו. בכל אופן, חז"ל למדו (מועד קטן טו, א) מהפסוק הזה שהאבל והמצורע חייבים בעטיפת הראש. לאחרונה התחלנו להתרגל לעטיפת ראש מסוג שונה. פעמים רבות בעת מעצר של חשודים רואים אותם עטופים בבגד כלשהו שמסתיר את פניהם.
מעניין שכל הפסוק הזה מתחיל במלים 'וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע', ומכאן למדה הגמרא (מגילה ח, ב) שהכוונה רק למצורע מוחלט ולא למצורע מוסגר. כלומר שמי שעדיין לא נקבע סופית שהוא מצורע, ובינתיים נמצא בהסגר, אינו חייב בפריעה ובפרימה. אמנם לעניין ההכרזה 'טמא טמא', גם מצורע מוסגר צריך להכריז על טומאתו (רמב"ם הלכות טומאת צרעת י, ח), אבל הסיבה היא שגם במצבו הנוכחי הוא יכול לטמא אחרים, וההכרזה נועדה בכדי שלא ייכשלו בו אחרים. שאר ענייני הפרסום אינם קיימים במי שעדיין רק חשוד בצרעת ולא הוחלט.
שאלה זו עולה לדיון בשאלת פרסום שמותיהם ותמונותיהם של חשודים. אלא שבימינו הקריאה 'טמא טמא' נעשית ע"י אחרים, ובעוצמה הרבה יותר גדולה. זה לא נעשה רק בסביבה הקרובה שלך, אלא בפני כל העולם כולו. והדבר הקשה ביותר הוא שהבחירה כבר אינה בידי האדם - האם הוא מעדיף לפרסם את מצבו כדי שיתפללו עליו ויסייעו לו, או להסתיר את הדברים כדי לבכות לבד.
רק השבוע שמענו על רופא שיניים שהיתה עליו כתבה בטלויזיה ובה נטען שהוא התרשל וגרם ללקוחה שלו להידבק באיידס, וכתוצאה מהכתבה הרופא התאבד.
הצעקה 'טמא טמא' היא חשובה - הן לאדם עצמו והן לציבור. אם ישנם, למשל, הורים שמסוגלים לעולל לילדיהם את מה שפורסם בשבועות האחרונים, ודאי חשוב שנדע את זה ושנדע להיזהר ובעיקר להבחין בכך. אבל דוקא בגלל שבעולם שלנו הקריאה 'טמא טמא' נעשית בווליום כל-כך גבוה, וכן בגלל שמי שצועק 'טמא טמא' אינו החשוד עצמו אלא מי שמתפרנס מעצם הפרסום, עלינו להיזהר מאוד שלא לצעוק 'טמא טמא' במטרה לספק את יצר החיטוט שלנו או את תרבות הרייטינג, תוך התעלמות בוטה מטובתו של אותו אדם - ששופכים את דמו קבל עם ועדה.
עלינו לזכור שמטרת הציווי 'טמא טמא יקרא' - היא כדי שידעו להתרחק ממנו (וזה רק אם כבר הוכרע ע"י כהן שהוא מטמא) או כדי להתפלל עליו, אבל לא כאמצעי ענישה בפני עצמו.