בס"ד ו ניסן תשס"ח
דרשה לשבת הגדול:
סיפור יציאת מצרים
כתב המשנה ברורה (או"ח תל, ס"ק ב) שכשחל ערב פסח להיות בשבת יש להקדים את דרשת שבת הגדול לשבת שלפני כן, וכך אנו עושים היום.
ישנן מספר סיבות לכך ששבת הגדול נקראת כך: בגלל אורך הדרשות, בגלל הפטרת 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא', או בגלל הנס הגדול שהיה בשנה שבה יצאו ממצרים, שחל י בניסן להיות בשבת ואז כולם לקחו את הקרבן וקשרו אותו למיטותיהם והמצרים לא עשו להם כלום. מכיון שהשבת הזו שני הטעמים האחרונים אינם שייכים, אשתדל לפצות אתכם בכך שהטעם הראשון, העוסק באורך הדרשות, יהיה ארוך פי שלושה...
אותו הנס שבו לקחו בני ישראל את קרבן הפסח וקשרו אותו למיטותיהם, היה רק ההתחלה של התעוזה הגדולה של בני ישראל. השיא היה לאחר שחיטת הקרבן, כשלקחו אגודת אזוב וטבלו אותה בדמו של הקרבן. נדמה לי שהאזוב אינו רק תחליף זול למברשת, אלא גם בזיון מכוון, שהרי האזוב הוא הצמח המושפל ביותר, כפי שמוכח מהמקרא (מלכים א ה, יג) "מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר". כשהתורה אומרת שבני ישראל צריכים לקחת את דמו של השה - האליל של המצרים - ולהטביל בו את האזוב, המטרה היא לבזות אפילו את דמו.
ובכן, בני ישראל לוקחים אגודת אזוב וטובלים בדמו של השה שזה עתה נשחט, ומורחים את הדם הזה בעזרת האזוב על שתי מזוזות הבית ועל המשקוף, במקום שבו כל מי שעובר יכול לראות. בקרבן הפסח הזה אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. אם אתה יהודי אתה מזדהה כיהודי על כל הכרוך בכך, ואם לא - לא תינצל ממצרים ולא תצא.
אגב, ישנה עוד פעם אחת שבה לוקחים דם באגודת אזוב וצובעים את המשקוף של הבית, והוא בפרשת השבוע. וכך כותב הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת טו, ח):
כיצד מטהרין את הבית המנוגע? אחר החליצה והטיחה מביא מים חיים בכלי חרס ושתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת כטהרת אדם שביארנו לכל דבר, אלא שבאדם מזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ובבית מזה שבע פעמים על המשקוף של בית מבחוץ.
כלומר שאופן טיהור הבית בבית המנוגע הוא הזאת הדם על הבית מבחוץ. הדמיון בין זה למה שנעשה בפסח מצרים בולט מאוד, ויכול להיות שהדמיון הזה, עם ההבדלים שבין שתי המצוות, יכול להסביר את הרעיון שעומד מאחורי שני הטקסים הללו:
נראה שכל ההזאה על הבית המנוגע מבחוץ בפרשתנו, נועדה להמחיש את הסרת הנגע מהבית באופן חזותי:
הסימן של הצרעת, כפי שאומרת התורה, הוא 'שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת' - ופירוש המלה 'אדמדם', בניגוד למה שמובן בעברית המודרנית, הוא דוקא אדום מאוד, כפי שאומר רש"י (ויקרא יג, מט) 'אדום שבאדומים'. כלומר שכל הסיפור מתחיל כאשר מתברר שישנו כתם בצבע אדום כהה על קירות הבית.
לאחר שהנגע הוסר מהבית, ע"י חליצת האבנים שבאיזור הנגוע ובניית הקיר מחדש, לוקחים שתי ציפורים. ציפור אחת שוחטים, וממצים את דמה אל תוך כלי חרס מלא במים חיים. התוצאה תהיה שהמים החיים ייצבעו בצבע אדום, אם כי אדום מדולל מאוד, שהרי לציפור אין הרבה דם, ומעט הדם שיש כבר מדולל במים החיים. אח"כ מטבילים את כנפי הציפור השניה וזנבה, ביחד עם אגודת האזוב, הארז והצמר הצבוע בתולעת השני, בתוך המים הללו, ומשפריצים את הדם המדולל על משקוף הבית מבחוץ. התוצאה תהיה שבמקום כתם גדול וכהה שהיה על הקירות מבפנים, יהיו עכשיו מספר טיפות של אדום בהיר על הבית מבחוץ. וכשציפור הזו תפרח עם כל שארית הדם בכנפיה, הדבר מהווה סמל לאדמימות שעברה מן הבית ופרחה לה.
במריחת הדם של קרבן פסח, לעומת זאת, יש כמה הבדלים: קודם כל שם היה מדובר בדם של שה ולא דם של ציפורים. דם של שה, כידוע, הוא סמיך ודומה מאוד לדם אדם, עד כדי כך שיעקב אבינו התבלבל ביניהם. בניגוד לטהרת המצורע, כאן לא מדללים אותו במים, וגם לא מטפטפים אותו על הקיר אלא מורחים אותו בעזרת האזוב, ובכך יוצרים כתם גדול מאוד של דם כהה מחוץ לבית. גם כאן, כמו בטהרת המצורע, ישנה אמירה קבל עם ועולם, אלא שכאן המסר הוא הפוך. כאן אנו באים לומר: במקום הזה, בבתים האלו, נשפך דמנו. הדם נשאר פה - ואנחנו יוצאים לחופשי.
קשה לנו לדמיין את גודל התעוזה שהיה צריך כדי לעשות את המעשה הפשוט הזה. לקחת שה ולקשור אותו ארבעה ימים, ואח"כ לשחוט אותו, ולבזות את דמו, ולצבוע בכך את הבית מבחוץ - וכל זה ביום שבו המצרים ירתחו מזעם בכל מקרה בגלל אסון גדול שמתרחש עליהם. אין ספק שהתעוזה הזו היא שנתנה להם את הכוחות לצאת ממצרים.
בימים אלו, שבהם אנחנו מחוייבים לספר ביציאת מצרים ולתאר את גודל הנס שנעשה לנו, כדאי באותה הזדמנות גם להשתמש בזכרון הזה כדי ללמד זכות על בני ישראל שאפילו בעודם שקועים במ"ט שערי טומאה היה להם את האומץ לעשות זאת.
בליל הסדר אנו מקיימים, כידוע, מספר מצוות מהתורה ומספר מצוות מדרבנן. בדרך כלל אומרים שהמצוות מהתורה הן סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה, והמצוות שהן מדרבנן הן אכילת מרור, שהרי הגמרא (פסחים קכ, א) אומרת שהיא מדרבנן כי התורה קושרת בין אכילת המרור לבין אכילת קרבן פסח, ומכיון שקרבן פסח אינו נאכל היום, גם במרור איננו חייבים מן התורה. מלבד אכילת מרור ישנם עוד כמה מצוות מדרבנן שאנו מקיימים בלילה הזה, כגון שתיית ארבע כוסות, אכילת כרפס וכו'.
אבל האמת היא שישנה עוד מצוה מהתורה שמקיימים בערב זה והיא ברכת המזון! מדוע לא מונים אותה כחלק מהמצוות מדאורייתא של ליל הסדר? התשובה היא, כמובן, שברכת המזון היא באמת מהתורה, אבל אין היא מיוחדת לערב זה.
ואולם, אם זו התשובה, הרי שעלינו לשאול: והאם סיפור יציאת מצרים הוא באמת ייחודי לערב זה?
המשנה המפורסמת ממסכת ברכות (א, ה), אשר מוכרת לנו גם מההגדה של פסח, אומרת שזהו עניין המתאים לכל השנה, ולאו דוקא לליל הסדר:
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. 'ימי חייך' - הימים. 'כל ימי חייך' - הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה. 'כל ימי חייך' - להביא לימות המשיח.
האם המשנה הזו עוסקת בליל הסדר? - ודאי שלא. המשנה יוצאת מנקודת הנחה שישנה מצוה לספר ביציאת מצרים דוקא בימים, והחידוש הוא שהמצוה קיימת גם בלילות. אבל צריך להבין: מהי ההוה אמינא של הגמרא שצריך לזכור את יציאת מצרים דוקא ביום? הרי לא אמור להיות שום הבדל בין היום והלילה לעניין זה!
שתי תשובות ניתן לענות על שאלה זו:
א. הפסוק המהווה מקור לזכרון יציאת מצרים הוא 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (דברים טז, ג), ומשמע שצריך לזכור זאת דוקא ביום.
ב. זכרון יציאת מצרים שהמשנה עוסקת בו הוא הפרשה השלישית של קריאת שמע, שעיקר עניינה הוא הציצית, ובציצית חייבים רק ביום ולא בלילה, כי כתוב 'וראיתם אותו'.
בכל אופן, ברור שהמצוה המדוברת פה אינה עוסקת בליל הסדר אלא במצוה תמידית שחלה עלינו בכל יום ובכל לילה. מה ההבדל, אם כן, בין ברכת המזון, שאינה נמנית עם המצוות של ליל הסדר, לבין סיפור יציאת מצרים, שנמנית כאחת משתי המצוות שמקיימים מהתורה בליל הסדר?
התשובה היא שיש הבדל בין זכרון יציאת מצרים לסיפור יציאת מצרים. הפסוק שאותו הבאנו כמקור למשנה במסכת ברכות נמצא בספר דברים, כחלק ממצוות הפסח, ושם אכן מובא זכרון יציאת מצרים כנימוק לקיום המצוות של הפסח - אכילת קרבן פסח והימנעות מאכילת חמץ. אמנם לא מופיעה פה מצוה מפורשת לזכור את יציאת מצרים, אבל זה מופיע כנימוק למצוות הפסח:
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹקֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה'
אֱ-לֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹקֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:
אבל ישנו מקור נוסף לחיוב לזכור את יציאת מצרים. פסוקים אלו נאמרו לבני ישראל עוד לפני יציאת מצרים (שמות יג, א-י):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה
ובאמת, הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, א) מצטט דוקא את הפסוקים האלו כמקור למצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר:
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
הפסוקים הקודמים שהבאנו, לעומת זאת, משמשים את הרמב"ם כמקור לקריאת שמע ולזכרון יציאת מצרים של כל יום, אך לא למצוות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר. וכך כותב הרמבם בהלכות קריאת שמע (פרק א הלכה ג):
אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.
שתי מצוות שונות, אם כן, ישנן בתורה: מצוה אחת היא סיפור יציאת מצרים שנוהגת דוקא בליל הסדר, ומצוה שניה היא זכרון יציאת מצרים שנוהגת בכל יום, וגם בלילה.
הרב סולובייצ'יק (בספרו שיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' ב) מונה חמשה הבדלים שקיימים בין שתי המצוות הללו:
והנה קיבלתי מאבא מארי בשם רבינו הגדול זצ"ל, שארבע הלכות מבדילות ומפלות בין מצות זכירת יציאת מצרים למצות סיפור יציאת מצרים, ואלו הן:
א. מצוות זכירת יציאת מצרים נוהגת בכל יום ובכל לילה, ומצוות סיפור יציאת מצרים נוהגת רק בליל טו בניסן.
ב. מצות זכירת יציאת מצרים פירושה: הזכרה כל דהוא, ומצוות סיפור כוללת פירוט הנסים והנפלאות שעשה לנו הקב"ה במצרים.
ג. מצוות זכירה אומרת שיזכיר יציאת מצרים לעצמו, ומצוות סיפור קובעת שיספר לבנים ולאחרים על פי גזירת הכתוב 'והגדת לבנך ביום ההוא'.
ד. מצוות זכירת יציאת מצרים אינה מהווה מצוה בפני עצמה, אלא נובעת ממצוות קריאת שמע, וחלות קבלת עול מלכות שמים, ומצוות סיפור יציאת מצרים קובעת מצוה לעצמה במניין תרי"ג. ולי נראה להוסיף עוד:
ה. חובת זכירה אינה מטילה על האדם חיוב אמירת שבח והודאה, ומצוות סיפור מחייבתו לא רק לספר את הנפלאות והנסים שעשה לנו, אלא גם לשבח ולהודות - "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל", וזהו יסודה של חובת הלל בלילי פסחים.
ישנו הבדל מהותי, אם כן, בין זכירת יציאת מצרים לבין סיפור יציאת מצרים. בזכירת יציאת מצרים אנחנו צריכים לזכור את מה שעשה לנו הקב"ה, ומזה להסיק על אמונתנו בייחודו. בסיפור יציאת מצרים אנחנו צריכים לספר מה נעשה לנו ביציאת מצרים.
אפשר אולי להגדיר זאת בכך שבזכרון יציאת מצרים הקב"ה נמצא במרכז, ובסיפור יציאת מצרים אנחנו אלו שנמצאים במרכז. החויה האישית שלנו, והקשר האישי שלנו ליציאת מצרים. אינו דומה מי ששמע על יציאת מצרים כיתרו למי שהרגיש את יציאת מצרים על בשרו כבני ישראל. על יתרו אומרת התורה (שמות יח, א):
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם
ואילו על בני ישראל אומרת התורה (שמות יד, ל-לא):
וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ
אינה דומה שמיעה לראיה. מי שחש את יציאת מצרים על בשרו, לא רק מבין את יציאת מצרים אלא חי ונושם את זה. יציאת מצרים נמצאת אצלו לא רק בהכרה השכלית, אלא גם ברגש ובחוויה שלו. ואולי זהו מהות ההבדל בין זכרון יציאת מצרים - שהיא מצוה הפונה אל השכל, לבין סיפור יציאת מצרים - שפונה אל הרגש.
ההבדל בין מי שחי את הדברים לבין מי שמבין ויודע אותם הוא כמו ההבדל בין מי שיושב ואוכל במסעדה לבין מי שנכנס למסעדה וקורא את התפריט. שניהם יודעים מה מגישים במסעדה, אבל רק אחד מהם יוצא שבע...
התורה רוצה שזכרון יציאת מצרים לא יישאר בתודעה השכלית, אלא יהפוך להיות חלק מהחיים שלנו. היא נותנת לנו לחוש את יציאת מצרים בכל חמשת החושים. יכול להיות שזו גם הסיבה לאופן אכילת קרבן הפסח, ששונה כל כך מכל שאר הקרבנות. התורה רוצה שנרגיש את יציאת מצרים בחוש, וליתר דיוק - בכל חמשת החושים:
ראיה - אכילת הקרבן נעשית בירושלים, כחלק ממצוות עליה לרגל, שעליה נאמר 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה''. המשנה (פסחים י, ה) אומרת 'חייב אדם לראות (או לפי גרסת הרמב"ם - להראות) את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. התורה מקפידה שסיפור יציאת מצרים ייעשה דוקא 'בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך', שתוכל לראות את המצה והמרור בזמן שאתה מדבר ותוכל להצביע ולומר 'בעבור זה'.
שמיעה - חלק מאופן אכילת הקרבן הוא סיפור יציאת מצרים. שמתלווה לזה.
טעם - עצם אכילת הקרבן. כל אחד חייב באכילת קרבן פסח.
ריח - הצלי. כל מי שעושה 'מנגל' (או שהשכן שלו עושה זאת) יודע בדיוק על מה אני מדבר. אתה יכול לבשל או לאפות בשר, אבל אז רק מי שמאוד קרוב לצלחת יריח אותו. אבל כשאתה צולה את הבשר על האש, כל מי שבסביבה מריח את הריח.
מישוש - האיסור לשבור עצמות. כשאוכלים עם סכין ומזלג אפשר לשבור עצמות. כשאוכלים עם הידיים אפשר להיזהר מכך.
בכדי שהפסח יישאר בתודעה, התורה דואגת שיציאת מצרים של הלילה הזה תהיה לא רק בהכרה השכלית, אלא גם בחויה האישית. זהו הרקע למה שאומרת המשנה (פסחים י, ה):
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'.
הרי התורה מדברת על דור אחר, אשר כבר מבוסס בארץ, כפי שראינו בפסוקים שלפני כן: "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה". ולמרות שמדובר בעוד שנים רבות, עדיין אומרת התורה שהאדם צריך לומר לבנו 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' - כאילו זו חוויה אישית שאני עברתי.
מצוות סיפור יציאת מצרים, בניגוד למצוות זכירת יציאת מצרים, נועדה לתת את הנופך האישי והחווייתי. לכן יש הקפדה לומר את הדברים, לכוון אותם באופן הנכון לבנים המתאימים, דוקא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך, ובסופו של דבר זה גם מה שיגרום לאדם להרגיש שהוא מחוייב להודות ולהלל לה', ולא רק לשבח.
ואולי, כנקודה למחשבה, עלינו לחשוב האם אנחנו משתמשים בכלי הזה - של הפיכת המצוות לחלק מהאישיות שלנו ולחלק מהחוויה - גם למצוות אחרות, או שאותן אנחנו משאירים לתודעה השכלית, ולכן פעמים רבות לא 'מתחברים' אליהן...