בס"ד יג ניסן תשס"ח
דרשה לפרשת אחרי מות
ושילח את השעיר במדבר
גם השבוע, כמו בשבוע שעבר, אנחנו קוראים על טקס מיוחד במינו שאינו רגיל בנוף הקרבנות. בשבוע שעבר דיברנו על שני ציפורים שנלקחים למצורע (בניגוד לבני היונה והתורים המצויים לרוב בענייני הקרבנות), שאחת מהן נשחטת והשניה משולחת על פני השדה, והשבוע אנחנו קוראים על דבר דומה שנעשה לשני שעירי עזים: אחד נשחט והשני משולח במדבר.
אגב, מצוה מיוחדת בפרשתנו מדגישה שעבודת הקרבנות היא אך ורק בבית המקדש. מתברר שאחת הסיבות שבגללה יש לרכז את כל עבודת הקרבנות במקום אחד, היא: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". היתה עבודת אלילים של שחיטת קרבנות לשעירים שנעשתה על פני השדה, והתורה רוצה למנוע את העבודה הזו. לכן היא מצוה להביא את כל הקרבנות דוקא אל אהל מועד. אבל הנה, דוקא ביום הכיפורים לוקחים שעיר ומשלחים אותו אל מותו במדבר! האם אין בכך מעין חזרה לזביחה על פני השדה?
ואולם, מי שיעיין בפסוקי התורה יראה שישנו פער בין מה שניתן היה להבין מהפסוקים לבין מה שנפסק להלכה. בדיוק כמו שני הציפורים של המצורע, נבחרים שני שעירי עזים שהאחד יישחט והשני משולח. וכמו שלגבי הציפור כתוב 'וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה', כך גם לגבי השעיר כתוב בלשון זהה: 'וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר'. ואולם, בעוד הציפור באמת משולחת לחופשי, הרי ששילוח השעיר במדבר נעשה באופן אכזרי במיוחד: מדבר, לצורך העניין הזה, הכוונה לצוק גבוה שאליו לוקחים את השעיר, שם דוחפים אותו לאחוריו "והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים" (משנה יומא ו, ו). מדוע לוקחים חז"ל את אותה מלה 'וְשִׁלַּח', ומסבירים שאצל הציפור הכוונה היא לשלח לחופשי ואצל השעיר הכוונה היא לשלח אל המוות?
נדמה לי שהתשובה היא שעל השעיר יש משקל כבד מאוד: 'וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה'. לגבי הציפור אומרים חז"ל (תנחומא ישן מצורע אות ח) שהשילוח בשדה יש לו משמעות של אזהרה: "למה שוחט אחת ומשלח אחת? אלא, אם אתה עושה תשובה אין אתה רואה אותה עוד, ואם אין אתה חוזר בך, הצרעת חוזרת עליך, כשם שהצפור החיה יכולה לחזור".
כשאדם חוטא, הוא אינו עושה רק דבר רע באותו הרגע, אלא גם פוגם בנפשו. מעשה החטא נותר בדמיונו של האדם, ונפשו נטמאה. אם משלחים את השעיר לחופשי במדבר, זה אומר שהעוונות של בני ישראל נמצאות איפשהוא, והן יכולות לשוב בכל זמן שהוא. באמת קורה שאדם חוזר בתשובה שלמה על חטא מסויים, והנה שוב אחרי תקופה ארוכה פתאום הוא נכשל. 'כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר' (יומא פו, ב). עצם מעשה העבירה מחזק את היצר לחזור עליה, ואפילו תהליך של תשובה אינו הורג את היצר הזה. רק לעתיד לבוא אומרים חז"ל (סוכה נב, א) שעתיד הקב"ה לשחוט את היצר הרע, אבל בעולם הזה הוא תמיד אורב לנו בפינה.
ואולם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. ישנם מצבים חריגים שבהם באמת ניתן להרוג את היצר הרע. חז"ל אומרים (ערכין לב, ב) שעזרא הכחיד לגמרי את היצר של העבודה הזרה. מאז ימיו כבר לא קיים החשש שבני ישראל יזבחו את זבחיהם על פני השדה. גם ביום הכיפורים ישנה אפשרות להביא את האדם לידי כך שהיצר הרע של העבירה ייעלם לגמרי. יום הכיפורים הוא יום שלא רק מתכפרים בו כל עוונותינו, אלא אנחנו גם מיטהרים: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'.
אבל כדי לשחוט את היצר הרע צריך לעשות פעולה דרסטית שתיצור טראומה נצחית בנפש החוטא. זריקת השעיר הזו, עם כל האכזריות שבה, רק היא זו ששוחטת את היצר הרע בנפשו של האדם.
כשבני ישראל היו במצרים הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה. הם התרגלו לחיות ע"פ ארחות החיים המצריים. אבל התורה, בפרשתנו, מזהירה אותם: למרות השנים הרבות שישבתם במצרים 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ'. איך אפשר להביא אותם לידי כך? - התשובה היא בליל הסדר. שחיטת השה, טבילת הדם, הזאת הדם על המשקוף ועל המזוזות, החפזון והבריחה באמצע הלילה - כל הדברים הללו יצרו ללא ספק טראומה קשה לדור של יוצאי מצרים. הטראומה הזו מקבלת את החיזוק הסופי בקריעת ים סוף ובראייתם של המצרים טובעים על שפת הים. רק אז באמת הגיעו בני ישראל למצב של קיום ארבע לשונות הגאולה, שהרביעית שבהם היא: 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם'. ואת אותו רגע אנחנו מצווים לחוות כל שנה מחדש: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'.