בס"ד ח כסלו תשס"ב
23 בנובמבר
דרשה לפרשת ויצא:
אהבה ממבט ראשון
שמעתי פעם סיפור[1] על שני זוגות חברים, שלאחד היה בן ולשני היתה בת, והם החליטו מגיל צעיר שהם רוצים שהילדים שלהם יתחתנו זה עם זו. אבל כיצד מכריחים את הילדים לעשות זאת? –הפתרון שלהם היה פשוט: הם החליטו להראות לילדים שלהם שהם מסוכסכים, ולא דיברו זה עם זה שנים. במשך כל הזמן הזה הזהירו את הילדים שלא יעיזו להתחבר עם המשפחה השניה. הילדים, ככל הילדים, התמרדו בהורים וניהלו אהבה אסורה עד שבסוף הודיעו להורים על כוונתם להתחתן. באותו יום עשו שני הזוגות מסיבה גדולה: משימתם הוכתרה בהצלחה.
כל אחד יודע שאם אתה רוצה שהבן שלך יתחתן כבר, אל תגיד לו את זה במפורש, ובטח שלא כדאי להגיד לו עם מי כדאי לו להתחתן, כי זו הדרך הבטוחה ביותר שהוא לא יתחתן איתה.
עצה שניה, שגם היא ברורה, שאם החלטת שאתה מאוהב במישהי, אל תסגיר לה את רגשותיך אליה בפגישתכם הראשונה.
והנה יעקב, בהוראת אביו ואמו, יוצא לדרך רחוקה מאוד בכדי לקיים את ציוויים של הוריו: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך". הוא מגיע לאותה עיר, פוגש את אחת מבנותיו של לבן על הבאר, ומיד הוא מנשק אותה ונראה שדי מהר גמלה בלבו ההחלטה: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה".
למרות שהיה זה 'שידוך' של ההורים, נראה שהקשר בין יעקב לרחל היה קשר של אהבה סוערת ומלאת רגשות. פעמיים טורח המקרא להדגיש לנו שיעקב אהב את רחל. אך עם כל האהבה שהיתה ביניהם, יש להדגיש שהרגשות ביניהם לא היו תמיד של אהבה. כשללאה נולדו ארבעה בנים ורחל עדיין עקרה, היא פונה לאהובה ואומרת לו: 'הבה לי בנים'. הוא, במקום לעודד אותה ולנחמה בעת הקשה הזו, מגיב באופן נחרץ: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א-לוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". כמדומני שחוץ מאחשורוש לא מצאנו אדם שכועס על אשתו במקרא! לא מתואר כיצד הרגישה רחל כלפיו כתוצאה מדברים אלו, אבל סביר להניח שהיא לא שמחה כל כך על תגובתו. דוקא בגלל האהבה הגדולה שהיתה ביניהם הכעס היה עצום כל כך.
לא כך היו היחסים שבין יעקב ללאה. נראה שהיחסים בין יעקב ללאה היו שקטים מאוד, בלי צעקות ובלי מריבות, אך גם בלי חיבה יתרה. כמדומני שזו האשה היחידה בתנ"ך שנאמר עליה שבעלה שנא אותה – והמקרא כותב זאת פעמיים. אך בכל זאת נראה כי לא שנאה אמיתית היתה כאן, אלא רק יחסית לרחל. הרי יעקב בכל זאת חי עם לאה כל חייו, ונולדו לו ממנה שבעה ילדים.
בסופו של דבר בית ישראל נבנה מרחל ומלאה. כך בפירוש אומרים הזקנים לבועז, מאות שנים מאוחר יותר: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". בעצם, לא רק בית ישראל, אלא כל בית בישראל, יש זמנים שבו היחסים הם כמו של יעקב ורחל, ויש זמנים שבהם היחסים הם כמו של יעקב ולאה.
בברית נישואין יש רגעים של אהבה עזה או אפילו כעס גדול שנובע מרגשות עזים האחד כלפי השני, ויש רגעים שבהם פשוט בונים בית במשותף, ולא מרגישים את האהבה באויר. הבית נבנה משניהם ביחד. אחת הסיבות הגדולות, לדעתי, למשבר הנישואין שתוקף את הציבור בתקופה האחרונה (המון רווקים, וריבוי במקרי הגירושין), היא שבני הזוג חושבים כל הזמן במערכת המושגים של יעקב ורחל, ולא משקיעים מספיק במערכת היחסים של יעקב ולאה. חתונה היא אמנם שיא של תהליך התאהבות, אבל גם ברית שבה מחליטים שני בני הזוג להקים בית ולהוציא את הכוחות הטמונים בהם במשותף. כשאדם כל הזמן חושב רק על המיצוי העצמי שלו, או על ההנאה של עצמו, הוא מתקשה מאוד למצוא בן זוג שיתאים לו, ומעדיף לחיות לבדו.
מערכת היחסים בין בני הזוג צריכה שמירה כל הזמן. צריך לשמור שלא נגיע למצב של 'ויחר אף יעקב ברחל', אך גם שלא נגיע למצב שהאשה אומרת 'כי שנואה אנוכי', בגלל שנראה לה שהבעל אינו מתייחס אליה מספיק, ולא בגלל שהוא כועס עליה.
ואולי לזה התכוונו אותם אנשים שברכו את בועז 'יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל'.
[1]מדובר בהצגה The fantastiks, שהוצגה ב'אוף ברודוויי' בניו יורק.