בס"ד יח אייר תשס"ח
דרשה לפרשת בחוקותי
האם הבחירה בידינו?
לפעמים כשאני רוצה לשכנע את אחד הילדים שלי לעשות משהו שהוא לא כל-כך רוצה לעשות, אני מציע לו את זה כאופציה, ומתאר את זה כאילו הבחירה בידיו - בשיטת המקל או הגזר: "אתה יכול להחליט לבד אם אתה רוצה לגמור את מה שיש לך בצלחת ולקבל מנה אחרונה או לא". "אתה יכול לבחור האם אתה מעדיף להישאר בפינה כל היום או לסדר את החדר שלך" וכו'. הבחירה היא בידיו, כביכול, אבל האמת היא שאני הוא זה שהחליט מה יקרה בסופו של דבר. כמובן שזה קצת פוגם בעקרון הבחירה החופשית, אבל מסתבר שחשוב לי יותר באותו רגע שהוא יעשה את הבחירה שהיא הנכונה בעיניי, מאשר שהבחירה תהיה כולה שלו.
עקרון הבחירה החופשית הוא אחד מעקרונות הבסיס ביהדות. הרמב"ם מקדיש לכך שלושה מתוך עשרת הפרקים של הלכות תשובה. כחלק מעקרון הבחירה החופשית הקב"ה הסתיר את הנהגתו בעולם. מי שמחלל שבת אינו מתאדה, ומי שאוכל טריפות אינו גווע בייסורים באופן מיידי. ובכל זאת, בפרשתנו, הקב"ה אינו מסתיר את התוצאות שיהיו כתוצאה מבחירה מוטעית שלנו: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם' וכו', 'וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת' וכו'. האם אחרי התיאור הזה באמת יש לנו בחירה חופשית? האם בעקבות קריאת הפרשה קיום המצוות שלנו יהיה רק מפני שזה רצון ה'? הרי ברור שישנו חשש שאחרי שמיעת הברכות והקללות נקיים את המצוות בשביל השכר או העונש, ולא בגלל שברצוננו לעשות את רצון ה'. מדוע, אם כן, מבטיחה לנו התורה את כל ההבטחות הללו?
כשעמדנו לפני הר סיני, אומרים חז"ל (שבת פח, א) שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית ואמר שאם אנחנו מקבלים את התורה - מוטב, ואם לא "שם תהא קבורתכם". שואלים התוספות בשביל מה היה צריך לכפות הר כגיגית, אם הם כבר אמרו 'נעשה ונשמע'? עונה על כך המהר"ל (בהקדמה ל'אור חדש') שהאמת היא שהתורה היא הכרחית ואינה תלויה ברצונם של עם ישראל, שהרי כבר בבריאת העולם נאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי', וכפי שהובא שם בגמרא "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ממילא לא היתה באמת אופציה שבני ישראל יסרבו לקבל את התורה, וזו הכוונה שכפה עליהם הר כגיגית. אבל אם זהו המצב, מדוע בתורה זה מתואר כבחירה של ישראל?
שמעתי מהרב מאיר שטרן, ראש הישיבה בפאסייק, ניו ג'רזי, הסבר יפה על כך: רש"י (שמות כ, כא) כותב שבשלושה מקומות נאמר בתורה 'אם', אבל האמת היא שזו לא אופציה אלא הכרח: 'וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ, כא) - שהרי אנחנו חייבים לבנות מזבח, 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי' (שמות כב, כד) - ומחובתנו להלוות לעניים, וכן: 'וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה'' (ויקרא ב, יד) - והרי ישנה חובה להקריב את מנחת העומר. שואל שם המהר"ל (ב'גור אריה') למה, אם כן, מנסחת זאת התורה בלשון של 'אם', אם האמת היא שאנחנו מוכרחים לעשות זאת!?
עונה המהר"ל שבכל המצוות אם אנחנו עושים אותם רק בגלל שזהו רצון ה' - קיימנו את המצוה. אבל בשלוש המצוות האלה צריך לגרום לכך שהמצוה תנבע מתוך הלב שלנו. אם אנחנו בונים מזבח רק כי ה' ציוה ולא מפני שאנחנו רוצים לעבדו, איננו נחשבים עובדי ה'. אם אנחנו נותנים הלוואה רק בגלל שה' ציוה - איננו מגיעים לתכלית של המצוה. וגם אם אנחנו מקריבים את קרבן העומר רק בגלל שזה מה שה' ציוה ולא בגלל שאנחנו מודים לו על כל התבואה, לא הגענו את התכלית הרצויה.
כלומר, אומר המהר"ל: התורה מנסחת את המצוה הזו בלשון של 'אם', כדי ללמד אותנו שאנחנו צריכים לשאוף לכך שהמצוות הללו יבואו מרצון פנימי שלנו ולא רק מכח ציוויו של ה'. אמנם בסופו של דבר אנחנו חייבים בכך, אבל אם זה לא נובע מליבנו, זהו פגם מהותי במצווה.
באופן דומה צריך לומר גם על קבלת עול תורה. מצד אחד התורה רוצה להדגיש שקבלת עול תורה ומצוות אינה תלויה בבחירתנו, ואילו לא היינו מקבלים את התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, אבל מצד שני הבחירה צריכה לבוא מתוכנו, ועם ישראל אכן אמר 'נעשה ונשמע'. לכן התורה מבטיחה ייעודים לקיום המצוות, אבל יחד עם זה מאפשרת לנו את הבחירה, כביכול.
זהו גם עומק הקשר בין ספירת העומר לבין חג מתן תורה: כשם שמצוות העומר (שהיא אחת מאותן שלוש המצוות שעליהם נאמר 'אם' והכוונה הכרח) צריכה לנבוע מתוך רצון פנימי שלנו להודות לקב"ה, כך גם קבלת התורה - שהיא הכרח המציאות - צריכה לבוא מתוך רצון שלנו לעשות את רצון הבורא.