בס"ד י כסלו תשס"ג
15 בנובמבר 02
דרשה לפרשת ויצא:
א-לוקים על תנאי
אחת ההצהרות האמוניות המפורסמות ביותר, היתה לפני כשש שנים, בלילה שלאחר הבחירות, כאשר יוסי שריד הצהיר קבל עם ועולם ש'יש א-לוקים'. אמנם, הצהרתו של יוסי שריד לא ארכה זמן, כי בבוקר שלמחרת התבררו תוצאות הבחירות האמיתיות, ואז חזר שריד כנראה לאמונותיו הקודמות. אך האמת היא שאת זכות היוצרים על הניסוח המדהים של המשפט 'יש א-לוקים', צריך לתת לאוהדי הכדורגל. אבל, גם ההצהרה האמונית שלהם אינה מחזיקה כי אם עד לשער של הקבוצה היריבה. כמובן שאין ערך רב להצהרות כאלה.
אך מה נאמר על יעקב אבינו, שבעת בריחתו לחרן מוצא לנכון להצהיר את המשפט הבא:
"וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה א-לוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-לוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-לוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך."
ומה אם יחסר ליעקב לחם לאכול ובגד ללבוש? האם אז ה' לא יהיה א-לוקיו?
שאלה זו העסיקה את כל הפרשנים בבואם לפרש פסוק זה, ותשובות רבות ניתנו. מפורסמת מאוד תשובתו של הרמב"ן שמעיר שהמשפט 'והיה ה' לי לא-לוקים' אינו חלק מהנדר, אלא המשכו של התנאי: אם יהיה א-לוקים עמדי, ואם ישמרני בדרך שאני הולך, ואם יתן לי לחם ובגדים ואם אשוב בשלום אל בית אבי ואם הוא יהיה לי לא-לוקים (כלומר למדריך ומלוה), אז האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-לוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אך הרבה פרשנים הסבירו את המשפט הזה כנדר עצמו, שאם הקב"ה יקיים את מה שהבטיח לי בחלום, הוא יהיה לי לא-לוקים.
ומה כוונת הדברים? כותב הספורנו שאם הקב"ה יקיים את כל הדברים האלה, שהם חסד גמור איתי, אז "והיה ה' לי לא-לוקים", שה' יעבור להיות א-לוקים שלי. כלומר שהוא יתנהג עמי במידת הדין, ויש לו תביעה כלפיי במידת הדין, אם לא אקיים אני את מה שאני מחוייב לעשות. (הכלי יקר, אגב, מפרש בדיוק הפוך: והיה ה' לי לא-לוקים, כלומר שאעבוד את ה' מאהבה ולא את הא-לוקים, מיראה. השאלה היא איפה שמים את הדגש...)
אבל בכלל צריך להבין מה עניין הנדר הזה. אמר שלמה המלך: "טוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם" (קהלת ה, ד). ולכאורה אין שום חידוש בדברים האלה. הסבירו חז"ל (נדרים ט, א) שבעצם שלמה רומז פה למצב השלישי, של אדם שנודר ומשלם. אך נחלקו התנאים מה היחס לאדם שנודר ומשלם: האם הוא עדיף משניהם או שעדיף מי שאינו נודר אפילו מאדם שנודר ומשלם. להלכה נפסק (יו"ד רג, א) שעדיף שלא לידור כלל.
אך למרות זאת, נפסק בשולחן ערוך (שם סעיף ה) שבשעת צרה מותר לנדור. המקור לכך הוא יעקב אבינו. וצריך להבין: אם נדר הוא דבר לא טוב, מדוע בשעת צרה הוא דבר טוב?
אני זכיתי ללמוד תשע שנים בישיבה שאולי בכלל לא היתה מוקמת אילולא ההלכה הזו, שבשעת צרה מותר לנדור. ישב לו הרב חיים סבתו, אז בחור בן 23, בטנק ברמת הגולן בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, וראה טנק אחרי טנק עולים בלהבות. ברגעים ההם הוא נדר שאם הוא יצא משם בחיים, הוא יקים מקום של תורה. ההמשך ידוע.
מדוע דבר שאינו טוב בזמנים רגילים הופך להיות טוב בשעת צרה? אם יעקב חושב שהאבן הזו צריכה להיות מצבה, שהרי 'יש ה' במקום הזה', אז למה צריך להתנות את זה במה שיקרה בעתיד? אם אתה חושב שטוב להקים ישיבה, מדוע לא עשית זאת עד עכשיו, ומדוע צריך צרות כדי לזרז אותך לכך?
התשובה היא שאנו מאמינים שהצרות שנוחתות על האדם לא נועדו לצער אותו. כל דבר רע שקורה לי, נועד למטרה מסויימת. כשאני מנצל את המצב הקשה לצורך התגברות על יצרים שונים ועשיית מעשים שכרגיל אולי לא היה לי את האומץ או הרצון לעשות, הרי שאני הופך דבר שנראה היה כדבר רע, לאמצעי לקיום מצוה נוספת. הצרה, שהיתה דבר שלא רציתי בכלל, הפכה להיות הדרך לקיום דבר שהוא טוב, וממילא בכוחו של האדם להפוך את הרע לטוב. במקום לשאול לָמה דבר מסויים קרה לי, עליי לשאול לְמה זה קרה. אם נדע לנצל את כל הדברים הרעים שקורים לנו כמנוף לדברים טובים יותר, ממילא שום דבר רע לא יקרה לנו.