בס"ד י סיון תשס"ח
דרשה לפרשת בהעלותך
לשון הרע והחוק הפלילי
במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר, כשחטאו אנשים מישראל, הם נענשו באופן מיידי. החוטאים בחטא העגל, המקלל, בתבערה, בקברות התאוה, המרגלים, המקושש, קרח ועדתו וכו' - כולם באו על עונשם באופן מיידי. אבל המשותף לכל האנשים הללו הוא שהחטא שלהם היה חטא שבין אדם למקום (גם אלו שהתקוממו כנגד משה, זו לא היתה פגיעה אישית במשה אלא בהנהגתו, ובעצם בקב"ה, כפי שקורא להם משה: הנועדים על ה'). היחידה שנענשה על חטא שבין אדם לחבירו היא מרים שדיברה על משה לשון הרע ומיד נענשה בצרעת.
בעניין זה יש חידוש גדול, והוא שהקב"ה מעניש את מרים למרות שמשה כלל לא ביקש זאת. יתרה מזו: פרשנים רבים הבינו שהמלים 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד' באו להדגיש את העובדה שמשה כלל לא הקפיד על מה שאמרו עליו. ממילא ה'תובע' במשפט זה אינו משה רבנו אלא הקב"ה. יש פה דין פלילי, ולכן לא הנפגע הוא זה שמנהל אותו אלא הממסד. ואולם, בעולם המשפטי התביעה הציבורית היא חידוש שאינו מובן מאליו. המושג של תביעה ציבורית הוקם לראשונה רק לפני כמאתיים וחמישים שנה באנגליה, ובכל זאת עד היום 96% מהתיקים הפליליים באנגליה מנוהלים ע"י אנשים פרטיים שנפגעו מהעבירות, ולא ע"י התביעה הציבורית.
בעולם העתיק אפילו תיקי רצח היו עניין של משפחת הנרצח ולא של הממסד. זהו, כנראה, הפשט של מה שנאמר למשה רבנו לפני שחזר ממדיין: 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ' - מי הם האנשים המבקשים את נפשו? אם הכוונה, כפי שרוב המפרשים הבינו, לפרעה - הרי שמותו של פרעה מופיע הרבה לפני כן (וע"פ חז"ל הוא בכלל לא מת אלא נצטרע), ומה עוד שלא ברור למה במקום לכתוב 'כי מת פרעה' כתוב 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ'. לכן נלע"ד ש'כל האנשים' הם בני המשפחה של הנרצח אשר יכולים היו לתבוע את משה, ומאחר שהם מתו - אין שום מניעה משפטית ממשה לחזור למצרים. אגב, עד היום בסעודיה משפחת הנרצח יכולה למחול לרוצח ובכך לבטל את עונשו. לכן העובדה שהקב"ה הוא התובע את עלבונו של משה היא חידוש גדול.
יתרה מזו: אפילו כאן, במדינת ישראל, שבה רוב התיקים הפליליים מנוהלים ע"י התביעה הציבורית, בכל זאת עניינים של לשון הרע הם חריגים, והתביעה הציבורית לא תטפל בהם אם לא תוגש תביעה מטעם הנפגע.
במקרה שלנו, לא רק שמשה אינו תובע, אלא הוא זה שיוצא להגנתה של מרים בלשון תקיפה מאוד, שכמותה מצינו רק לעתים נדירות בתורה: 'וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ'. אבל למרות צעקתו של משה, הקב"ה אינו נעתר כל-כך מהר לבקשתו: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים? תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף'. למרות שמשה אינו תובע, ואף אינו מקפיד, ואף מתפלל לרפא את מרים, הקב"ה מעניש אותה.
כשאדם פוגע בחבירו, גם אם מדובר בחטא שבין אדם לחבירו, הוא פוגע קודם כל בצלם א-לוקים שבו. את הרעיון הזה הבין יוסף, כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו, והוא אמר לה שלא מדובר רק בחטא כלפי פוטיפר, אלא בחטא כלפי הקב"ה: 'וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹקִים'.
בעניינים שבין אדם לחבירו, אדם נוטה להקל בטענות שונות: 'הוא אינו מקפיד', 'אני כבר אסתדר איתו', ולפעמים אפילו 'זה מגיע לו'. הרי אין לך מי שיכול להצטדק יותר ממרים: בסופו של דבר היא מעירה על דבר נכון - על כך שמנהיג פורש מאשתו - בדיוק כפי שעשתה לפני שמונים שנה כשעמרם פרש מאשתו - ורק בזכות הביקורת ההיא נולד משה. האם הוא יכעס עליה על כך שהיא מבקרת אותו בדיוק על העניין הזה? אין ספק שמרים היתה יכולה להסביר את דבריה למשה, והוא היה סולח לה. אבל כאן התורה מדגישה שכשאתה מספר לשון הרע על מישהו אחר, אין לך דין ודברים רק עם אותו אדם - אלא גם עם הקב"ה. גם כשהאדם השני אינו מקפיד, וגם כשהוא יסלח לך וגם כשיש לך את כל ההצדקות שבעולם - אתה עדיין חוטא.
אולי זאת הסיבה שהסיפור הזה הפך להיות אירוע מכונן בהסטוריה של עם ישראל. מכל האירועים במדבר, שאותם אנחנו מצווים לזכור במצוה כוללת: 'וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר' - התייחד זכרון הסיפור של צרעת מרים במצווה ייחודית: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם' - זכור שמי שנפרע ממרים לא היה משה, אלא דוקא הקב"ה - כי כל חטא כלפי האחר הוא גם חטא כלפי הקב"ה.