בס"ד יח כסלו תשס"א
15 בדצמבר 00
דרשה לפרשת וישלח:
אופטימיות - החצי המלא של הכוס
אחד היתרונות הבודדים של כל חולמי החלומות ומנסחי ההסכמים למיניהם, היא שהם משרים איזו תחושה של אופטימיות. הנה, האויבים שלנו מוכנים להכיר בזכותנו לנשום. הנה, הם מוכנים אפילו לדבר איתנו. והנה, יש לנו כבר פתרון פלא שיפתור מאות שנות סכסוך. האופטימיות (או הנאיביות או הטמטום, כל אחד לפי הגדרתו) של האנשים האלה אינה יודעת גבולות. האמת היא שלזכותם ייאמר: כל הכבוד להם שהם יכולים להיות אופטימיים. בימים כאלה, קשה להיות אופטימיים. בכל מקום יורים על יהודים, ביישובים יהודיים נוחתים פצמ"רים, ברפיח מתגלות מנהרות, והבטחון מתדרדר. ההרגשה הכללית היא חוסר בטחון, והליכה על שפת תהום. מישהו אפילו התבטא במשפט כזה: "חזרנו לימים שלפני מלחמת השחרור". האם אפשר להיות אופטימי וגם ריאלי?
האמת היא שגם יעקב אבינו נמצא עכשיו במצב דומה. הוא ברח מארץ ישראל בגלל שאחיו רוצה להרוג אותו, ואמו אמרה לו שהיא תשלח לקרוא לו כשאחיו ימחל לו. לפי הפשט היא מעולם לא קראה לו, וזו גם הסיבה שיעקב כל כך מפחד מפני עשיו. מדוע, אם כן, החליט יעקב לחזור? -הקב"ה אמר לו לחזור, כי הסכנה אצל לבן חמורה יותר מהסכנה אצל עשיו. עשיו לא חזר בתשובה, אבל לבן נהיה גרוע יותר. פניו אינם כתמול שלשום (גם תמול שלשום הוא לא היה החבר הטוב ביותר של יעקב...) עדיפה כבר הצרה ההיא מאשר הצרה הזו, ולכן הוא חוזר לצרתו הראשונה. לכאורה, מצבו נעשה רק גרוע יותר. אם בבריחתו מפני עשיו לא הופיע השורש בר"ח, (מלבד בדבריה של רבקה, ובדברי מיכה הנביא) אלא רק יציאה והליכה, הרי שכאן אנו מוצאים את השורש בר"ח ארבע פעמים. כיצד מרגיש יעקב עם ההרעה הזו במצבו?
כמובן שיעקב אינו מרגיש כלל שישנה הרעה במצבו. מבחינתו "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות". כשחוזר אדם לנקודה מסויימת שבה היה בעבר הרחוק של חייו, אין ספק שעולות זכרונות. לפעמים אלו זכרונות נוסטלגיים לימים שלא ישובו עוד, ולפעמים אלו זכרונות קשים, שאנו שמחים שהם מאחורינו. הכל תלוי בצורה שבה אנו מסתכלים על המצב שלנו היום.
יעקב נזכר במעבר הירדן הקודם שלו, ונזכר בכך שאז הוא היה לבדו, עם מקל בלבד, ואילו היום הוא עם שני מחנות. הוא אינו נכנס לשאלה למה יש לו שני מחנות. הרי שני המחנות הללו הם בגלל ש"אם יבוא אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה"! הוא גם אינו מתייחס לעובדה שאז הוא הלך מפני עשיו אחיו שביקש להורגו, ועכשיו הוא בורח אליו. העובדות הללו לא יבלבלו את תחושתו האופטימית של יעקב.
אבל האמת היא שיעקב צודק. אפשר למצוא עוד הרבה נקודות שבהם מצבו של יעקב השתפר: ביציאתו הוא יצא בגלל שאמו אמרה לו לצאת, והוא קיבל עידוד מן הקב"ה רק לקראת היציאה. בחזרתו הוא חוזר בגלל שה' אמר לו באופן מפורש לחזור, ושהוא יהיה עמו. ביציאתו הוא ראה את המלאכים בחלומו, ואילו עכשיו הוא כבר ראה אותם הולכים לקראתו, בעוד הוא עומד. הוא אפילו נאבק עם איש ומנצח אותו.
כשיצא יעקב מהארץ, היום נטה לערוב. הוא הביט אחורה, כלפי מערב, וראה את השמש בשקיעתה. "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". גם עכשיו די חשוך. יעקב, לאחר מעבר הירדן, שוב מביט לאחוריו ורואה את השמש. אבל הפעם השמש מתחילה לזרוח. "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל". נכון. עכשיו אפילו יותר חשוך ממה שהיה אז, אבל מה שחשוב הוא לא המצב ברגע זה, אלא הכיוון הכללי. אם מסתכלים בפרספקטיבה רחבה, רואים שעכשיו אולי קצת יותר חשוך, אבל כבר יש משפחה גדולה ונכסים רבים. יעקב חוזר לארץ ישראל.
הסתכלות כזו חשובה קודם כל לחיים הפרטיים של האדם. לראות תמיד את החצי המלא של הכוס. אבל יותר מכך חשוב הדבר לצורך ההודאה. כדי שיוכל אדם לומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת" הוא חייב לראות את החסדים האלה.
גם מי שרואה את מצבנו הנוכחי בארץ בנקודת הזמן של שלושת החודשים האחרונים, יכול להרגיש רע מאוד. אולי גם בפרספקטיבה של שבע שנים - יש מי שיאמר שאנחנו במצב גרוע מאוד. אבל מי שמסתכל על הכל ממקום רחוק בהרבה, לא יכול שלא להתפעל מהחסדים הרבים שהקב"ה עשה לנו, ומאמירת "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת".
ובע"ה, כשם כשניצח יעקב אח"כ את שרו של עשיו בזכות הסתכלות זו, ננצח גם את בניו.