בס"ד ה אלול תשס"ח
דרשה לפרשת שופטים
פרסום מעשיהם של פושעים
מסופר על אדם אחד שחשש שבנו מתקרב לטיפה המרה. החליט האב לעשות מעשה חינוכי ולקחת אותו למקום שבו שיכורים מתגלגלים ברחובות חסרי פרוטה וחסרי בית, לראות לאן הדברים יכולים להוביל. שם, על ספסל מוזנח, ראו איש לבוש סחבות ובלוי מחזיק בקבוק בידו, צוחק בקול רם, וניכר בו שהוא שיכור כלוט. הזדעזע האב ממראהו של אותו אדם, ושמח על כך שזכה להבהיר לבנו מה יכול להיגרם מהטיפה המרה. ואז, בעודם מתרחקים מהמקום, חזר הבן שוב לאותו שיכור והסתודד איתו כמה רגעים. שאל האב: מה אמרת לו? ענה הבן: שאלתי אותו מאיפה הוא משיג חומר כזה טוב...
לפעמים אנחנו חושבים שפרסום עבירות הוא דבר טוב 'למען יראו וייראו', אבל מה שזה גורם בסופו של דבר הוא את ההיפך: זה נותן רעיונות לאנשים מעוותים שמנסים לחקות את הפשעים הללו.
המושג 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' מופיע בארבעה מקומות בתורה - שניים מתוכם בפרשתנו: בדינו של מסית (דברים יג, יב), שעליו קראנו בשבוע שעבר, בדינו של זקן ממרה (דברים יז, יג) ובדינו של עד שקר (דברים יט, כ) שעליהם נקרא השבת, ובדינו של בן סורר ומורה (דברים כא, כא) שעליו נקרא בשבוע הבא. כשמדובר בדינו של רוצח, עובד עבודה זרה או נואף, לעומת זאת, לא מופיע הביטוי הזה כלל, אלא רק הביטוי 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. מה מאפיין את ארבעת המקומות שבהם מופיע הכלל 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ'?
נדמה לי כי המשותף לכל המקרים הללו הוא שמדובר בענישה לא פרופורציונלית למעשה עצמו. העובדה שצריך להרוג את הרוצח אינה חידוש גדול. זה מגיע לו. כך גם לגבי זנות, נביא שקר עובד עבודה זרה או גונב נפשות מבני ישראל. הם עשו מעשה חמור מאוד, ולכן דינם עונש מוות - לא רק כהרתעה לעתיד, אלא כגמול על המעשה. לכן לגביהם הנימוק לעונש הוא רק 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. אבל ישנם ארבעה אנשים שהדין עמם נראה חמור יותר מהמעשה שהם עשו באמת:
המסית, אשר רק ניסה לשכנע אדם לעבוד עבודה זרה, ובפועל אף אחד לא שמע בקולו - דינו מוות (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים ה, א). הזקן אשר אינו שומע בקול הסנהדרין ומורה לעשות אחרת מהם - למרות שאף אחד לא שמע בקולו וזה מעולם לא בא לכלל מעשה - דינו מוות (רמב"ם הלכות ממרים ג, ה). עד אשר העיד עדות שקר על אדם - חייב מיתה דוקא אם אותו אדם לא הוצא להורג בעקבות עדותו, ובעצם לא נגרם נזק מדבריו (רמב"ם הלכות עדות כ, ב). בן סורר ומורה עדיין לא עשה שום עבירה, ובכל זאת נהרג - כפי שאומרת המשנה (סנהדרין ח, ה): "ימות זכאי ואל ימות חייב".
המשותף לכל הדוגמאות האלה, אם כן, הוא העובדה שהעונש אינו פרופורציונלי לחטא. במקרים האלה יש לפרסם את העונש, כי הוא מהווה הרתעה לפושעים עתידיים. ויש לשים לב לנקודה הזו: הפרסום אינו נעשה כשתפסו את הפושע או כשחושדים בו, אלא רק כאשר הוא מקבל את עונשו. הפרסום אינו פרסום הפשע אלא פרסום העונש, כי זה מה שאולי יכול להרתיע את הפושעים העתידיים שעלולים לחקות את מעשיו. לאחרונה שומעים פרסומות ברדיו שמדברות על עונשים כבדים שהושתו על נהגים פזיזים. זה אולי יכול להרתיע עבריינים פוטנציאליים.
בכל המקרים שבהם העונש הוא מידתי, אין פסוק בתורה שאומר שכל ישראל צריכים לשמוע את זה. יתרה מזו: התורה קובעת שיש למנוע את הפרסום הזה: 'וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹקִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. אם אדם הומת בגלל שהוא עשה חטא שמשפטו מוות, אין להשאירו תלוי. זה לא משרת שום דבר. אפילו פרסום העונש, במקרה הזה, אינו משרת את המטרה, כי העונש הוא מידתי. רק במקרים חריגים, אשר נענש פושע הרבה מעבר למה שהיית חושב להעניש אותו אפשר להשתמש בפרסום העונש שלו כאמצעי הרתעה.
פרסום מעשי הפשע עצמו אינו מהווה הרתעה לאף אחד. מי שחושב שזה מעשה נפשע לא יעשה פעולה כזו בין כה וכה, ומי שמוחו מעוות רק עלול לקבל רעיונות מכך. העובדה שהתקשורת עטה על סיפורי זוועה בגלל שהם מביאים רייטינג לא צריכה לגרור אותנו אל תוך המערבולת הזו. אנו צריכים להתעסק יותר ב'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' - ובימים אלו של חודש אלול - לא רק במובן הלאומי, אלא גם במובן הפרטי של כל אחד ואחד.