בס"ד יב אלול תשס"ח
דרשה לפרשת כי תצא
אחיך או שונאך?
פרשת כי תצא היא הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה. לא פחות מ-74 מצוות נמנו בפרשה (12% מכלל המצוות). חלק מהמצוות הן מצוות שאנחנו מכירים ממקומות אחרים בתורה. ברצוני להתמקד בשתי מצוות המוכרות לנו כבר מפרשת משפטים: השבת אבידה, וסיוע לבהמה רובצת. לגבי השבת אבדה בפרשתנו כתוב: 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ', ואילו בפרשת משפטים כתוב: 'כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ'. לגבי בהמה רובצת, בפרשתנו כתוב: 'לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ', ובפרשת משפטים: 'כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ'. ההבדל הבולט בין שני המקורות הוא שבשתי המצוות הללו בפרשת משפטים הניסוח הוא 'אֹיִבְךָ' ו'שֹׂנַאֲךָ', ואילו בפרשתנו הניסוח הוא 'אָחִיךָ'. מהו הרקע להבדל זה?
הגמרא (פסחים קיג, ב) שואלת כיצד יכול להיות מצב של 'שונאך', והרי ישנה מצוה 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ', ועונה הגמרא שמדובר באדם שראה את חבירו שעשה עבירה ואין הוא יכול להעיד כנגדו כיון שהוא יחידי. אדם כזה מצוה לשנאותו, וכך ישנה מציאות של 'אֹיִבְךָ' או 'שֹׂנַאֲךָ', אבל למרות זאת התורה מדגישה שאתה עדיין מחויב להחזיר את אבידתו ולסייע לו כשהבהמה שלו רובצת.
על הרקע הזה מסביר ה'משך חכמה' (דברים כג, ד) את העובדה שבפרשתנו כתוב 'אָחִיךָ' במקום 'אֹיִבְךָ' ו'שֹׂנַאֲךָ': כל עוד היו בני ישראל בדרגה גבוהה שלפני חטא העגל, אפשר היה לדבר איתם על מצב שבו אדם ישנא את רעהו בגלל שהוא ראה אותו חוטא, ולכן הוא שונא אותו כחלק משנאת החטא. אבל מאחר שבחטא העגל כל ישראל חטאו, הרי שאין הם יכולים כבר לשנוא אחד את השני על רקע חטאים, כי בכל אדם ישנו שורש של חטא כלשהו. אם אתה רואה חבר שחטא - אומר ה'משך חכמה' - תפשפש במעשים שלך במקום במעשים שלו.
מעניין לציין שהמלה 'אָחִיךָ' במובן שהוא מעבר לאח ביולוגי מופיעה בתורה לראשונה רק בפסוק 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט, יז). הפסוק הזה הוא החוליה המקשרת בין הציווי בפרשת משפטים לבין הציווי בפרשתנו: אם בפרשת משפטים אמרנו שאפשר לשנוא אדם שעובר עבירה, הרי שהפסוק הזה אומר שאין לשנוא אותו אלא להוכיח אותו, ולכן מאותו פסוק ואילך הוא מוגדר 'אחיך' ולא 'שונאך'. לכן אותו ציווי בפרשתנו כבר אינו מתייחס לשונאך או לאויבך אלא לאחיך.
ואולי אפשר להוסיף על דברי ה'משך חכמה' דבר נוסף: אחרי חטא העגל נוספה - לראשונה בתורה - גם האפשרות לסלוח על חטאים. כלומר: האפשרות לשוב בתשובה היתה קיימת עוד לפני כן, ולפי חז"ל (פסחים נד, א) היא קדמה אפילו לבריאת העולם, שהרי כתוב: 'בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם' (תהלים צ, ב-ג). ואכן, התשובה ניתנה ע"פ חז"ל כאופציה לאדם הראשון, לקין, ללמך ועוד. אבל לאחר חטא העגל מוצאים אנו דבר נוסף מלבד התשובה: לראשונה מוצאים אנו בתורה את המלה סליחה, כפי שאומר משה: 'אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ' (שמות לד, ט). מרגע שהקב"ה גילה למשה את שלוש עשרה המידות, ובתוכם גם 'נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה' מבין משה שיש אפשרות לסליחה גם ללא תהליך מורכב של תשובה. הוא מבקש מהקב"ה לסלוח לישראל משיקולים אחרים, שאינם בהכרח תשובה: מה יאמרו הגויים, רחמים וכו'. כאן התחדש המושג 'סליחה' - שהיא מחיקת העוון ללא תשובה שלמה.
מאותו רגע כל אחד מישראל גם הפך מ'אֹיִבְךָ' ו'שֹׂנַאֲךָ' פוטנציאליים - שהרי כל אחד עלול לחטוא, ל'אָחִיךָ' - שהרי הקב"ה יכול לסלוח לכל אחד. ומרגע שניתנה האפשרות לסליחה, כבר אין סיבה לשנוא אדם, כי כמו שהקב"ה סולח לנו על מעשינו, הוא גם יכול לסלוח לו על חטאיו.
ימים אלו של חודש אלול, הם ימים שבהם אנחנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לכל חטאותינו. ממילא, בימים אלו אנחנו צריכים גם לוודא שביחס לחברינו אנחנו מתנהגים באותו אופן: להתייחס לכל אחד כאילו הוא אחינו. גם אם בעבר הגדרנו אותו כאויב או שונא, וגם אם אנחנו בטוחים שהוא חוטא, בימים אלו אנחנו צריכים להיות פתוחים לאפשרות של סליחה ולהתייחס לכל אחד מישראל כאילו הוא אחינו.