בס"ד יז כסלו תשס"ד
12 בדצמבר 03
דרשה לפרשת וישלח:
בית אל א, ב ו-ג
בפרשתנו קורא יעקב בשמו של בית אל פעמיים (בראשית לה, ז. וכן לה, טו). בהתחשב בעובדה שיעקב כבר קרא למקום הזה באותו שֵם גם בפרשת ויצא (בראשית כח, יט), ובעובדה ששמו של המקום כבר ידוע לנו עוד הרבה לפני שנולד יעקב (בראשית יג, ח), יש להבין את הצורך שבקריאת השמות הללו שוב ושוב. התשובה הפשוטה היא, כמובן, שבפעם השניה זו כבר בית אל ב, ובפעם השלישית אולי זה ג'בל ארטיס וכדומה...
הנצי"ב מעיר על הבדל בין השמות השונים. בפעם הראשונה כתוב: "ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל". בפעם השניה כתוב: "ויקרא למקום א-ל בית א-ל", ואילו בפעם השלישית כתוב: "ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר אתו שם א-לוקים בית א-ל". לפי הפיסוק הרגיל היינו חושבים שהמלה 'א-לוקים' מתייחסת למלים 'אשר דיבר אתו'. אך הנצי"ב טוען שזהו שמו החדש של המקום: 'א-לוקים בית א-ל'. ממילא יש הבדל בין שלוש הפעמים שיעקב קרא למקום: בפעם הראשונה היה זה רק בית א-ל. אח"כ היה זה א-ל בית א-ל, ובסוף היה זה א-לוקים בית א-ל.
עניין קריאת השמות תופס הרבה מקום בספר בראשית. בקרב הפרשנים המאוחרים מקובלת ההנחה שקריאת שם אינה שינוי שם, אלא דרשה על שם שכבר קיים. בין אם נפרש כמו הנצי"ב ששמו של המקום שונה, ובין אם נפרש שהשם נשאר אותו דבר, אבל יעקב דרש את השם מחדש כל פעם, יש להבין מה שונה באופן מהותי במקום הזה?
בפעם הראשונה יעקב מרים אבן כמצבה, ויוצק שמן על ראשה. מהו עניין יציקת השמן על האבן? הרד"ק מביא שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא עניין טכני: כיון שיעקב נדר שהמקום הזה יהיה בית א-לוקים, הוא צריך להכיר את המקום בשובו בעוד זמן רב. לכן הוא יוצק שמן על האבן שהוא הקים, כי רושם השמן לא יימחה גם כשירדו גשמים. ההסבר השני של הרד"ק הוא מהותי: יציקת השמן היא סוג של עבודה, כמו שהיו מושחים את כלי המקדש בשמן המשחה. יציקת השמן מכשירה את המקום להיות בית ה' כבר עכשיו.
בפעם השניה יעקב אינו מסתפק במצבה שהקים בעבר. עכשיו הוא מקים במקום מזבח. נראה שזהו כבר קיום הנדר שהמקום הזה יהיה בית א-לוקים. כדי שהמקום יהפוך לבית א-לוקים, צריך קודם כל להקים מזבח. אך עדיין אין כאן 'חנוכת המזבח'.
רק בפעם השלישית עושה יעקב את שתי הפעולות גם יחד: מציב מצבה, נוסך עליה יין ויוצק עליה שמן. ניסוך יין הוא חלק מעבודת הקרבנות. מכאן ברור שיציקת השמן קשורה גם היא לעבודת הקרבנות.
לכן נראה לי להסביר את השתלשלות העניינים כך: בפעם הראשונה בית א-ל היא רק שם של מקום עם מצבה. מצבה תמיד מיועדת לסימון מקום. כשיעקב רצה לסמן את הגבול עם לבן הוא מקים מצבה ביניהם. כשרחל מתה, הוא מציב את מצבת קבורת רחל. וגם כאן הוא מקים מצבה, כדי לסמן את המקום שבו נגלה אליו ה'. בשלב הזה אין בבית א-ל אפילו קרואן נטוש. יציקת השמן בשלב הזה היתה רק כדי לסמן את המקום. (אגב, המלאך שנראה אל יעקב בחלום מתייחס ליציקת השמן כעבודת קרבנות: "אשר משחת שם מצבה", אבל נדמה לי שיעקב עדיין לא התייחס לזה כך, והוא רואה בזה רק יציקת שמן).
בשלב השני יעקב כבר מתחיל לקיים את הנדר שלו. הוא חוזר לאותו מקום ומציב שם מזבח. יכול להיות שהוא אפילו לא חונך את המזבח. אבל הוא בונה במקום מזבח של קבע, כדי לקבוע עובדות בשטח. רק בשלב השלישי הוא מנסך יין ויוצק שמן על המזבח כפירושו השני של הרד"ק – וזו היא חנוכת המזבח. עכשיו בית אל הפכה להיות מקום מקודש.
בתחילת גלותו הארוכה של יעקב הוא צפה למרחוק: יבוא יום ואשוב אל מקומי, ובו אקים את המזבח. אך הגלות התארכה הרבה מעבר למצופה. מה שהתחיל כהליכה לקחת אשה הפך להיות ארוך כאורך הגלות, עד שהקב"ה היה צריך לומר לו לקום ולחזור לארץ, ע"י התגלות ורמיזות בוטות מהגויים סביבו. ואז, לקראת החזרה לארץ, החיכוכים עם הגויים בגלות (לבן) ובארץ (מעשה שכם) השכיחו ממנו את ההבטחה להקים את המזבח. יעקב מסתפק בעצם החזרה לארץ, גם אם עוד לא הקים את המזבח. שוב הוא מקבל תזכורת מהקב"ה שאין זה מספיק רק לחזור לארץ, וצריך לקיים את הדבר שעליו חלם לפני שנים רבות. הוא מגיע למקום ובונה מזבח במקום שהבטיח, אבל עדיין אין בו את התוכן האמיתי. רק אחרי התערבות א-לוקית נוספת, מושח יעקב את המזבח ומסיים את קיום הנדר והחלום.
ואנו, בני בניו – מעשה אבות סימן לבנים. חזרנו מגלות ארוכה אל הארץ, לאחר שנדרנו: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. אך אסור לנו לחזור על הטעות. אנחנו חייבים לזכור כל הזמן – למרות הסכסוכים עם הגויים – שמטרתנו אינה רק לחזור לארץ, אלא להקים את המזבח שעליו חלמנו כל השנים.