בס"ד יט אלול תשס"ח
דרשה לפרשת כי תבוא
טומאת הארץ וטומאת הנשמה
את הקללות בפרשת כי תבוא קוראים, מהר ובלחש. לכן לא תמיד שמים לב לפרטים הקטנים (חוץ מזה שלא כל-כך נעים להתעכב על זה יותר מדי, נראה שגם הפרשנים מיעטו לעסוק בפסוקים אלו). רוצים לגמור את זה מהר. אבל לפעמים התורה עצמה, כביכול, עוצרת אותנו. כשהיא חוזרת על אותו דבר פעמיים באותו פסוק, היא רומזת לנו, אולי, לחשוב על מה שאנחנו אומרים: "וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹקֶיךָ לָךְ". מהי הכפילות של השערים הגבוהים הללו שהאויב מיצר בהם? - אני מניח שאין הכוונה דוקא למפולת הכלכלית בארה"ב ולשער הדולר הגבוה שממשיך לרדת כל הזמן (וְהֵצַר - הולך ונהיה צר, נהיה קטן יותר)... מדוע, אם כן, חוזרת התורה על אותו דבר פעמיים?
יתכן שיש כאן הדגשה על שני דברים שונים. מצד אחד יש כאן נפילה של החומות הגבוהות והבצורות, 'אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן' וזו ודאי מכה מוראלית קשה מאוד. אחת הסיבות העיקריות למועקה של תחילת מלחמת יום הכיפורים היתה הקריסה הטוטאלית של קו בר לב. אבל מצד שני יש כאן גם עניין נוסף: התורה מדגישה 'וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹקֶיךָ לָךְ'. יש כאן פשיעה בכך שאנחנו גרמנו לארץ שה' נתן לנו להיכבש ע"י עם זר. גם העונש שהקב"ה נותן לנו - שהגויים יכבשו את ארצנו - הוא עצמו מצטרף לרשימת החטאים שלנו, כי בגלל מעשינו נטמאת הארץ שוב ע"י נכרים. אנחנו צריכים לשמור על הארץ שהקב"ה נתן לנו - לא רק ע"י חומות גבוהות ובצורות, אלא בעיקר ע"י קיום מצוות ושמירה על הברית. וכשאיננו עושים זאת, אנחנו נתבעים גם על התוצאה המוכרחת לבוא - העובדה שהארץ נטמאת ע"י הגויים.
וכפי שאנחנו נתבעים על כך שאנחנו מטמאים את הארץ, כך הוא גם לגבי נשמתנו, שגם היא מתנה שקיבלנו מהקב"ה: "אֱ-לוֹקָי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה". כשאנחנו חוטאים אנחנו לא רק עושים מעשים רעים, אלא גם מטמאים את הנשמה שנתן בנו הקב"ה. כשאדם יתן את הדין על מעשיו, הוא עתיד ליתן את הדין גם על קלקול הנשמה הטהורה. האר"י הקדוש היה מפרש את הפסוקים שקראנו בשבוע שעבר על אשת יפת תואר 'וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים' על הנשמה הטהורה שיושבת שבויה בגוף שלנו בעולם הזה, ובוכה לקב"ה במשך כל חודש אלול. הימים הללו צריכים להיות ימים שבהם אנחנו טורחים לא רק להימנע מחטאים אלא לחזור ולטהר את הנשמה שלנו.
איך אפשר לטהר את הנשמה שנטמאה? את הגוף אפשר, אולי לטהר במקוה. אבל איך מטהרים נשמה? התשובה לכך נמצאת גם היא בקללות שבפרשה. בין כל הקללות אומרת התורה את הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". גם אם אתה מקיים את המצוות, אבל לא עושה זאת בשמחה, הדברים לא חודרים אל הנשמה. מסופר על ר' משה פיינשטיין שנשאל כיצד יתכן שכל-כך הרבה ילדים מבני הדור השני באמריקה עזבו את הדת. הרי ההורים שלהם שהיגרו לאמריקה מסרו את נפשם על קיום המצוות. רבים מהם היו נאלצים להחליף עבודות כל שבוע, מכיון ששום מעסיק לא הסכים לכך שהם לא יעבדו בשבת, ובכל זאת הם מסרו את נפשם על שמירת השבת, ואיך יכול להיות שבניהם כלל אינם שומרים שבת?
ענה ר' משה: אינני יודע מה הסיבה לכך, אבל אולי אחד הגורמים היה זה: כשיהודי כזה, שמסר את נפשו על שמירת השבת, היה יושב בסעודת ליל שבת עם ילדיו, אחרי ששוב הוא פוטר מעבודתו, מה היה הילד שומע? הוא היה שומע, מן הסתם, את תלונות הורים על כך שקשה להיות יהודי. כמה קיום המצוות קשה באמריקה. כמה קשה למצוא פרנסה בימים אלו, וכו'. אבל אם במקום זאת היה הילד שומע כמה יפה היא השבת, וכמה היא שוה יותר מכל הפרנסה שלנו, וכמה טובות הן המצוות שראויות למסור את נפשנו עליהן, אולי הוא היה מקבל מזה לא את הכאב שבאיבוד הפרנסה, אלא את השמחה שבשמירת השבת.
עלינו להשתדל ששמירת המצוות שלנו לא תהיה רק באופן טכני, אלא תגרום לנו שמחה. השמחה אינה נגרמת מעיקום השפתיים של החיוך. השמחה היא כלי ביטוי של הנשמה. אם בתפילה, למשל, אנחנו מקפידים להתפלל ע"י אמירת המלים אך איננו חושבים על מה שאנחנו אומרים, הרי שקיימנו את התפילה בגופנו, אך לא בנשמתנו. לא בכדי אמרו רבותינו: "תפילה בלא כוונה, כגוף בלי נשמה" - לא רק שהתפילה עצמה היא כגוף בלי נשמה, אלא שאנחנו עושים את המצווה בגופנו ולא בנשמתנו. אם נקיים את המצוות בשמחה, נוכל להביא לידי טהרת הנשמה, ולחזור ולומר לריבונו של עולם בכל בוקר: "אֱ-לוֹקָי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה".