בס"ד כו אלול תשס"ח
דרשה לפרשת נצבים
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ
כל סוכן מכירות טוב יודע שאם אתה מנסה לשכנע לקוח לקנות מוצר, אל תפסיק לשבח את המוצר ברגע שהוא שילם לך, אלא תמשיך לשבח את המוצר גם אח"כ, ולומר לו שהוא עשה את עסקת חייו.
לכאורה זה מה שעושה הקב"ה בפרשתנו. אחרי שכבר כרתנו ברית עם הקב"ה בהר סיני ואף חידשנו את הברית בערבות מואב, ואחרי שגם ראינו את תג המחיר של שמירת התורה בשבוע שעבר, אומר הקב"ה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מסבירה הגמרא (עירובין נה, א) שאף אם היתה התורה מעבר לים או בשמים היינו מחוייבים לקיים אותה, ולכן עלינו לשמוח שהיא אינה כל-כך רחוקה אלא נמצאת בתוכנו. להבין שבעצם קיבלנו עסקה טובה כי בשוק זה שוה הרבה יותר.
אבל הרמב"ן (דברים ל, יא) כותב שהמלים 'כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת' אינן מתייחסות לכלל מצוות התורה אלא דוקא למצוות התשובה שכתובה בפסוקים לפני כן: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אדם עלול לחשוב שהתשובה היא דבר קשה לקיום, ולכן התורה אומרת שזה לא כל-כך קשה לחזור בתשובה.
אולי אפשר להוסיף על דברי הרמב"ן שגם המשל של השמים והים בא מאותם פסוקים: כתוצאה מהתשובה הבטיחה התורה: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ שָׁמָּה" - וכיצד הגיעו בני ישראל לכל העמים הללו? הרי ראינו זאת בסוף הקללות: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת". בהמשך מבטיחה התורה: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". כלומר שבסופו של תהליך התשובה מבטיחה התורה שנוכל לחזור באוניות ולחזור מקצה השמים. אבל עכשיו באה התורה ואומרת שלא נטעה לחשוב שצריך לרדת עד שאול תחתית כדי לחזור בתשובה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת" - התשובה - "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא". לא צריך להגיע למצב שבו עם ישראל יתפזר בכל הגלויות כדי להגיע לתשובה. אפשר לעשות תשובה גם כאן ועכשיו. משום מה, כשחושבים על בעלי תשובה אנחנו מתארים לעצמנו אנשים שחיו כל ימיהם בחטא ופתאום ברגע אחד שינו את אורח חייהם. האם אנחנו, דתיים מבטן ומלידה, יכולים להיות בעלי תשובה? הרי בעלי תשובה הם אנשים רחוקים בקצה השמים או מעבר לים, אבל לא אני. אומרת לנו התורה שהתשובה אינה רק למי שמבקש לחזור מעבר לים ומקצה השמים. ישנה תשובה שהיא בפיך ובלבבך. גם אתה - שלא חושב שאתה רשע כזה גדול - יכול לחזור בתשובה. יש לך הרבה תשובה לעשות על דברים שהם 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' - דברים שאתה חושב ודברים שאתה אומר.
תהליך התשובה, כידוע, מורכב מארבעה חלקים: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. החרטה היא בלב, והוידוי הוא בפה. לכן ברורות המלים 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ'. אבל מה פירוש המלה 'לַעֲשֹׂתוֹ'? הרי לכאורה התשובה היא רק הימנעות מעשיה ולא עשיה בפועל?
שמעתי מהרב חיים סבתו שאולי איננו מפרשים נכון את הביטוי 'קבלה לעתיד'. בדרך כלל אנחנו מבינים שקבלה לעתיד היא התחייבות עתידית שלא לעשות את אותה עבירה שוב. אבל אם מדובר באדם שבאמת החרטה שלו היתה אמיתית, והוא מואס בעבירה בכל מאודו, האם הוא עוד צריך לקבל לעתיד שלא לחזור עליה? הרי ודאי שהוא לא יחזור! וכי יעלה על הדעת שאדם יעשה את אותה שטות שהוא כל-כך מתחרט עליה? אלא, אמר הרב סבתו, יש להבין 'קבלה לעתיד' במובן של לקבל על עצמך לעשות משהו בעתיד. איזו הנהגה אתה מקבל על עצמך כדי שלא תבוא לידי אותה עבירה בהמשך? להתרכז בעשיה חיובית ולא רק להתחמק מהעבירה. כך אפשר גם להבין את המלים 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' - וידוי בפה, חרטה בלב, ועשיה חיובית כסיום של תהליך התשובה.
נקודה מעניינת נוספת שיש לשים לב אליה היא שהתורה מתחילה במלים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת", ובסופו של דבר אומרת "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד". בהתחלה זה נקרא מצוה ובסוף זה נקרא דבר. הסיבה לכך היא, אולי, שבהתחלה, כשהאדם חושב שמדובר בדבר רחוק ממנו - הוא מתייחס לזה כמצוה - כדבר חיצוני שהקב"ה מצוה אותו לעשות. אבל כשהוא מבין שזה נמצא בתוכו, שזו הנשמה שלו, שהטבע הפנימי שלנו קורא לנו לקיים מצוות, הוא כבר לא מתייחס לזה כ'מצוה' אלא כ'דבר'.
ומי יתן ונזכה כולנו לשוב בתשובה על דברים שהם בפינו ובלבבנו, ונזכה גם לעשות.