בס"ד יג כסלו תשס"ה
26 בנובמבר 04
דרשה לפרשת וישלח:
אלימות במשפחה
בכל מערכות היחסים המתוחות שהיו עד עכשיו בתורה, לא מצינו אב שגוער בבנו כפי שעושה זאת יעקב בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". מסתבר שהוא אינו שותף לדעתם על התגובה הראויה על מעשה שכם. אמנם נחלקו המפרשים האם הוא חולק עליהם באופן עקרוני, או שהוא רק מפחד מתוצאות המעשה, אבל הוא ודאי לא היה שותף לרעיון. בתגובה לגערת אביהם, שמעון ולוי אינם שותקים: "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". כך מסתיימת השיחה בין יעקב לשני בניו. האם הוא השתכנע מנימוקם? –כנראה שלא.
אך יעקב בחר שלא לענות על טענתם. הוא גם לא חזר והוכיחם בהזדמנויות אחרות. הוא שמר את תגובתו במשך שנים רבות עד שלפני מותו אמר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם... כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". וכפי שמעיר רש"י שם, האלימות של שמעון ולוי לא הסתיימה ברציחת כל אנשי שכם. שם זו היתה רק ההתחלה. ההמשך היה הרבה יותר חמור מבחינתו של יעקב: וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר – שניסו להרוג את יוסף, שנקרא שור. מסתבר שהאלימות אינה נגמרת אם מתעלמים ממנה.
כשיש אלימות בתוך המשפחה, ישנה נטיה טבעית לשתוק. לחכות עד יעבור זעם, ולקוות שהלקח יילמד והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל לצערנו, הנסיון מוכיח שבמרבית המקרים – אם לא בכולם – האלימות רק גוברת והולכת. מי שפעם הכה את אנשי שכם, עלול להפנות את האלימות גם כלפי אחיו. מי שפעם הרים יד על השכן, עלול להרים יד גם על אשתו. ומי שפעם הכה את אשתו, יפנה את אותה אלימות אפילו כנגד ילדיו.
כשראו לפני שבועיים פרטים בודדים של ארבה בישראל יכלו להתעלם מכך. כמה נזק יכול לעשות חגב קטן? אבל מכיון שכולנו יודעים לאן נושבת הרוח, וכולם מבינים שיכול להיות שזה רק כח החלוץ של נחיל ענק, הרי שצריך להתארגן לצורך כך. אם היו מתחילים להתארגן רק כשהנחילים הראשונים נחתו באילת, סביר להניח שהיה זה מאוחר מדי.
גם תופעת האלימות היא כמו הארבה: היא מתחילה בכמה סנוניות ראשונות, שאולי אפילו לא מזיקות כל כך, אבל היא הולכת ומתפשטת וגורמת נזק בלתי הפיך. אם אנחנו נחכה עם התגובה רק עד לרגע שהנזק נעשה, הנזק יכול להיות בלתי הפיך.
כמו הארבה, גם האלימות פועלת באופן די צפוי. העוסקים בתחום יודעים להגדיר את המעגליות של התופעה: הבעל מכה, אח"כ הוא מביע חרטה ואף מביא מתנה. האשה מתרצית, ובאמת אח"כ ישנה הפסקה של גילויי האלימות, ואז שוב מכה, מתנה, הפסקה. אך עם הזמן זה פועל כמו מערבולת: המכה הולכת ונהיית חריפה יותר. גם המתנה הולכת ומתייקרת בהתאם, אך גם זמן ההפסקה הולך ומצטמצם. כולם מבינים איך מסתיימת המערבולת הזו. ובכל זאת קשה מאוד לעצור את זה ללא התערבות חיצונית.
אבל עם זאת, האשה המוכה מתקשה לבקש עזרה. שיקולים רבים מונעים ממנה לבקש סיוע: הפחד מסטיגמה שלילית, הפחד לפגוע בבעל, הפחד שהמצב רק יחמיר, החשש שמא לא יאמינו לה, האמונה שאולי זו היתה הפעם האחרונה וכו'. לצורך כך קיימים חברים, שכנים וקרובי משפחה. הללו מצווים, מדין 'לא תעמוד על דם רעך', לגשת לאשה שנראה להם שהיא בתוך המערבולת הזו, ולהציע את עזרתם.
בשבת זו נקראו הרבנים בכל הארץ להעלות את המוּדעוּת בנושא האלימות במשפחה. סביר להניח כי האלימות במשפחה היא רק סניף אחד של האלימות הכללית הגואה בשנים האחרונות. ובכל זאת, התוצאות החמורות ביותר מגיעות מהכיוון הזה. דוקא המקום שאמור להיות ההגנה הטובה ביותר לאדם – המשפחה שלו – הופך להיות במקרים אלו המקום המסוכן ביותר בעבורו.
בשבת זו, שבה אנו קוראים על שני אחים יריבים, יעקב ועשו, שהחליטו לנטוש את דרך האלימות, התחבקו והשלימו זה עם זה, (לפחות למראית עין), ננסה כולנו להביא לכך שמשפחתו של האדם תחזור להיות המקום הבטוח ביותר בעבורו.