בס"ד ד תשרי תשס"ט
דרשה לפרשת וילך
מחיקת החובות - חסד ואמת
ימים אלה, של תחילת שנה חדשה, תמיד טומנים בחובם הרגשה נעימה. כמו ילד שמקבל מתנה עטופה והוא מנסה לנחש מהצורה של הקופסא מה יש בפנים. אנחנו עומדים בראשיתה של השנה, ומנסים לנחש כיצד הפעם באמת 'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה'. אבל השנה יש משהו שנוסף לרגע המעבר מתשס"ח לתשס"ט: ברגעים האלה, של סוף שנת השמיטה, נצטוו כל המַלוים להשמיט את חובותיהם. עד לתקנתו של הלל, כל מי שנתן הלוואה ואמור היה לקבל את הכסף בחזרה ובכל זאת לא קיבל, היה יכול מרגע זה לשכוח מכל החובות.
לכאורה, השמיטה והיובל כרוכים זה בזה. ובכל זאת, יש הבדל גדול בין שמיטה ליובל: ביובל אמנם כל הקרקעות חוזרות לבעליהם המקוריים, וכל העבדים משתחררים לבתיהם, אבל אין פה שום דבר לא הוגן: הרי מי שקנה את השדה ידע מראש לכמה שנים הוא קונה אותה, ובהתאם לכך הוא גם שילם, כפי שאומרת התורה: "לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ" (ויקרא כה, טז). כך הוא גם לגבי העבד: "וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ" (ויקרא כה, נ). אבל לגבי שמיטת כספים המצב הוא הפוך: המלוה נתן את כספו מתוך הנחה לקבל בחזרה את מלוא הכסף לפני סוף שנת השמיטה, אבל הלווה לא החזיר את הכסף - ועכשיו אומרת התורה שהמלוה כבר לא יוכל לדרוש את הכסף לעולם. לכאורה זו דרישה לא הוגנת מהמלוה: לא רק שהוא לא קיבל את הכסף בזמן שהוא סיכם עם הלווה, אלא שהוא גם מאבד את הזכות לדרוש את הכסף בעתיד. ואולם, מצידו של הלווה מדובר בדבר נפלא שאין כמותו: אדם שגרר חוב במשך שנים רבות, ואינו מצליח להתרומם מהאוברדרפט שלו, פתאום החשבון מתאפס וניתנת לו הזדמנות להתחיל הכל מהתחלה. אילולא מצוה זו, סביר להניח שהפערים בין העשירים לעניים היו גדלים כל הזמן. זהו אכן חסד גדול מצד הנותן, אבל מבחינה חברתית נעשה פה צדק.
אנחנו נמצאים בליל שבת תשובה, בעיצומם של עשרת ימי התשובה. ובעצם, גם תהליך התשובה הוא חסד מבחינת הסולח, אבל צדק מבחינת תיקונה של החברה. בשלוש עשרה המידות אנחנו מוצאים שתי מידות סותרות, לכאורה: "וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" - האם הסליחה היא מידת האמת או שזהו חסד? הרב סבתו היה נוהג לומר שגם אם מבחינת הבורא יש חסד בתשובה, הרי שלאמיתו של דבר זוהי מידת האמת. הרי הקב"ה הניח את האדם במקום שיש בו בחירה חופשית, וברור שהאדם יחטא, וממילא אם לא היתה אפשרות של סליחה - העולם לא יכול היה להתקיים. הרי זה כמו אדם שמתכנן חללית ויודע שבגובה מסויים תהיה סטיה של החללית בזוית מסויימת, ולכן הוא יצר מנגנון שיתקן את הסטיה: אין פה חסד כלפי החללית, אלא חובתו של המתכנן. החסד של הקב"ה הוא רק בכך שהוא מסייע לנו לחזור בתשובה, אבל עצם התשובה היא אמת ולא חסד.
גם מחיקת העוונות, כמו מחיקת החובות, אולי נראית לא הוגנת, אבל הכרחית לקיומו של העולם. הרגעים האלה, שבהם אנחנו משמטים את חובותינו, הם אותם רגעים שבהם אנחנו פונים אל הקב"ה בבקשה לאפשר לנו לפתוח דף חדש גם בחשבון שלנו אצלו (אני מקוה שהקב"ה לא חתם על פרוזבול...)
לכן, אין זה פלא שהביטוי "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים" מופיע בתורה רק פעמיים: פעם אחת בעניין שמיטת כספים: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים טו, א), ופעם שניה בפרשתנו, במצוות ההקהל: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם". (דברים לא, י-יא). בני ישראל באים לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, אבל ישנה רק הזדמנות אחת בשבע שנים שבה אפשר לראות את כולם באמת ביחד: בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה. זהו הרגע האחד שבו אין יותר מעמדות: העשירים והעניים באים ביחד, כי חובותיהם של העניים נמחקו. הרשעים והצדיקים באים ביחד - כי עוונותיהם של הרשעים נמחקו. באותה נקודת זמן אפשר באמת לתת להם את התורה, כי אז הם חוזרים למצב שבו הם היו לפני מתן תורה: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" - כאיש אחד בלב אחד. אמנם היום יש לנו פרוזבול, ושמיטת כספים היא כבר לא מה שהיתה. אבל הרעיון של שמיטת כספים, של נסיון לצמצם את הפערים החברתיים ושל עמידה בפני ה' ללא הבדלי מעמדות, הוא רעיון שאנחנו צריכים ליישם אותו בכל בתי הכנסת שלנו - שצריכים להיות פתוחים לעשירים ולעניים, לדתיים ולחילוניים, לאורחים ולמקומיים, וע"י שנעמוד ביחד מול ה', נזכה למה שאומרת התורה במצוות ההקהל: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".