בס"ד ד תשרי תשס"ט
דרשה לשבת תשובה:
כוחו של הרהור
כפי שקראנו היום בפרשת השבוע, ממש לפני מותו אומר משה לבני ישראל שהוא צופה מה יקרה בעתיד:
1. דברים פרק לא פסוק כז
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי".
חז"ל אומרים שזה אחד מלימודי ה'קל וחומר' שבתורה: אם בזמן שאני הייתי אתכם אתם חוטאים, קל וחומר שזה יימשך אחרי מותי. ואולם, אור החיים הקדוש מעיר הערה מעניינת על דברי משה:
2. פירוש אור החיים הקדוש על התורה, דברים לא, כז
ואומר 'הייתם' לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אע"פ שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה.
חידוש מדהים אומר פה אור החיים הקדוש, אבל הוא כבר מופיע בגמרא, כאמור:
3. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב
(המקדש את האשה) על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור - מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו.
אדם מקדש אשה ואומר לה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור' - ומתברר שהוא פושע סדרתי או ראש כנופיית פשע - ובכל זאת האשה הזו ספק מקודשת, שמא הוא הרהר תשובה בלבו. האם הרהור תשובה של אדם כזה יכול באמת להפוך אותו להיות צדיק? הרי תהליך תשובה הוא דבר הרבה יותר מורכב, כפי שכותב הרמב"ם בהתבססו בין השאר על ההפטרה שקראנו השבת:
4. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
האם אפשר לומר שהאדם הזה עשה את כל שלבי התשובה באותה שניה שהוא גם קידש את האשה הזו? יתרה מזו: הרי גם אם אדם עשה תשובה מלאה הכוללת את כל המרכיבים שהרמב"ם מונה, הרי שלא כל-כך בקלות הוא עובר ממצב של רשע למצב של צדיק, כפי שאומר הרמב"ם:
5. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה פרק א הלכה ד
אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן. כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו'.
עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.
עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.
במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבא-ות וגו' אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
כלומר שגם אם הוא עשה את כל מרכיבי התשובה, יכול להיות שהחטאים הרבים שהיו לו לא התכפרו, ואם כן, כיצד אפשר להגדיר אדם זה כצדיק?
מסביר ה'מנחת חינוך' כך:
6. מנחת חינוך, מצוה שסד - וידוי על החטא
ונראה דלא קשה אם נאמר דאינו מתכפר בלא וידוי דברים מהא דאמרינן בקידושין אפילו רשע גמור אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו, והוי צדיק... דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, והכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט.
על יסוד הדברים האלה מסביר הרב סולוביצ'יק את הוידוי כחלק מתהליך הכפרה ולא כחלק מהגדרת הצדיק והרשע:
7. הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, איש ההלכה-גלוי ונסתר עמ' 93
אמנם שני דינים נפרדים ושני יסודות שונים נאמרו בשם תשובה וחלותה:
א. בתור הפקעת חלות שֵׁם רשע.
ב. בתור כפרה - כמו שאר מכפרים - קרבן, יום הכיפורים, יסורים, מיתה וכיוצא בהם.
וידוי מעכב בחלות כפרה הכתובה במעשה התשובה, אבל לא בדין הפקעת שם רשע. אם אחד יעבור על לאו שיש בו מלקות או כרת או מיתת בית דין וייפסל לעדות, אין צורך לשם כשרותו והכשרו לעדות בווידוי דברים אלא במעשה תשובה גרידא, התלוי בחרטה וקבלה, כמבואר בברייתא ובהלכות עדות לרבנו: "כל מי שנתחייב וכו' והרי הן פסולין עד שייוודע שחזרו בהן מדרכן הרעה. מאימתי חזרת מלווים בריבית? משיקרעו שטרותיהן מעצמם וכו'... אין הכשר העד כרוך בוידוי דברים כי הלא הפקעת שם רשע אינה קשורה כלל עם מושג כפרה וחלותה אלא עם מעשה התשובה עצמו - חרטה וקבלה, ועצם התשובה אינו זקוק לוידוי דברים. רק החלק השני של התשובה, שמכוון כלפי הכפרה, תלוי בווידוי דברים, שכן קראה התורה לוידוי "כפרת דברים'. כל תעודתו של הוידוי מוגבלת בתחום התשובה המכפרת ואינה חודרת לרשות התשובה המפקיעה את השם רשע.
יוצא, אם כן, שתהליך התשובה מורכב משני חלקים: החזרת האדם מסטטוס של רשע לסטטוס של צדיק - ולצורך כך מספיקים עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. וכפרה על החטא - ולצורך כך צריך לעבור את שלבי הכפרה השונים - החל בוידוי וכלה ביוה"כ, ייסורים או מיתה, בהתאם לרמת העבירה.
לרוב, כשאנחנו מבקשים סליחה מהקב"ה, אנחנו מתמקדים בעונש הצפוי לנו כתוצאה מהחטא: "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ" (תהלים קמג, ב), "לא כרעתם תגמול" וכו'. אבל כאן אנו רואים שיש מימד אחר לחטא, והוא עצם הגדרת האדם כרשע. אלו הם שני דברים שאינם תלויים זה בזה. יכול להיות אדם שמוגדר כצדיק, אבל עדיין עליו לשלם על חטאי העבר שלו. ואולי באותה מידה יכול להיות גם מצב הפוך: אדם שמוגדר כרשע, אבל הוא כבר שילם על חטאיו.
כלומר: מי שמשחק בקוביה פסול לעדות כי הוא חשוד על הגזל או מפני שהוא אינו עוסק בבניינו של עולם. בכל מקרה מדובר בעבירה שהעונש המקסימלי עליה היא מלקות. בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו מקריבים שעיר המשתלח, כותב הרמב"ם כך:
8. רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ב
שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.
האם אותו אדם שהיה פסול לעדות לפני יום הכיפורים בגלל שהוא משחק בקוביה, יהיה כשר לעדות במוצאי יום הכיפורים בגלל שיום הכיפורים כיפר על חטאו? -לא מצינו דבר כזה. לפי מה שאמרנו, הדברים פשוטים: יום הכיפורים מעביר אותו למצב שבו אין הוא משלם יותר על החטאים שלו, אבל הוא אינו פועל כלל במישור של הסטטוס שלו: האדם נשאר רשע, ולכן הוא פסול לעדות, אבל אין לו חטאים שהוא צריך להיענש עליהם.
כאן יכול השואל לשאול: אם אמרנו שאין קשר בין השכר או העונש המגיע לאדם לבין הגדרת הסטטוס שלו 'צדיק' או 'רשע', אם כן למה חשובה ההגדרה הזו? האם רק לעניין פסולי עדות או לעניין קידושין - אם אדם מקדש אשה על מנת שהוא צדיק?
בישיבות מקובל לומר כשישנו ויכוח שאין ממנו תוצאות מעשיות, כגון על דבר שכבר היה ולעולם לא יחזור, שואלים 'למאי נפקא מינה?' - כלומר מה יוצא מהמחלוקת הזו? הרי זה לעולם לא יחזור. התשובה האולטימטיבית לשאלה הזו היא 'נפקא מינה לקידושין'. שהרי אם אדם נותן טבעת לאשה ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בתנאי שאני צודק באותו ויכוח" - הרי שיש השלכה מאוד חמורה לויכוח הזה: האם האשה הזו היא אשת איש או לא. כאן אנחנו רואים שההגדרה 'צדיק' ו'רשע' אין לה משמעות מבחינת העונש שאותו אדם מקבל אלא רק להגדרת הסטטוס שלו. אבל למאי נפקא מינה חוץ מקידושין?
יכול להיות שהתשובה לכך היא המשנה המפורסמת בפרקי אבות:
9. משנה מסכת אבות פרק ב הלכה יג
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר (יואל ב') "כי א-ל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה", ואל תהי רשע בפני עצמך.
אדם מצווה לא להיות רשע בעיני עצמו. השאלה האם בעיני עצמי אני צדיק או רשע אינה קשורה לשאלה האם הקב"ה יכפר על החטאים שלי או לא. הכפרה מתייחסת לעונש, אבל ההגדרה של 'צדיק' ו'רשע' היא הגדרת סטטוס. אומר ר' שמעון בן נתנאל שאסור לאדם לחשוב על עצמו כאילו הוא רשע. מעניין לציין שמי שאומר את הדברים הוא ר' שמעון בן נתנאל, שעליו העיד רבו שהוא ירא חטא. מה שאומר לנו ר' שמעון בן נתנאל הוא שיראת החטא אינה צריכה לגרום לאדם להרגיש רשע, אלא להביאו לידי מודעות גבוהה יותר לחטא. יראת חטא יכולה להביא אותך לידי תפילה טובה יותר, שתהיה תפילה של תחנונים, אבל אסור שהיא תביא אותך לידי מחשבה על עצמך כרשע. אומרים שיותר משהיצר הרע צריך את החטא, הוא צריך את העצבות שבאה בעקבותיו. גם אם הוא הצליח לפתות אותך לחטוא, הוא עשה רק חצי עבודה. עיקר העבודה של היצר הרע היא אחרי החטא - להחדיר בך את היאוש שאתה רשע ושהדרך לתשובה חסומה.
התשובה כרוכה בעיקרה גם ביסוד של עצבות. אבל אסור שהעצבות הזו תחלחל יותר מדי. כך כותב הרב קוק:
10.אורות התשובה פרק ח אות יב:
מאוד צריכים להיזהר מן העצבות, אבל לא במידה גדולה כזו שתמנע את אור התשובה מלחדור אל עומק הנשמה, שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש, מפני שהחטא מדאיב את הלב וגורם לעצבות להתאזרח על המרירות הקודחת של תבערת התשובה, שאף על פי שיש בה חלקים עצבניים הם כאש מטהר, מצרפים את הנשמה, מחזיקים אותה על הבסיס של השמחה הטבעית התמידית הראויה לה.
ראינו, אם כן, שאדם לא יכול בהרהור בלבד לכפר על כל חטאיו. כפרה על חטאים דורשת וידוי, תשובה שלמה, יום הכיפורים, ולפעמים גם ייסורים ואפילו מיתה. אבל אדם יכול בהרהור אחד להיהפך להיות מרשע לצדיק. והגמרא (עבודה זרה יז, א) שמספרת את סיפורו של ר' אלעזר בן דורדיא אומרת שהרהור כזה, אם הוא אמיתי מספיק, יכול גם להוות כרטיס כניסה לגן עדן: "יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
הרהור כזה כמוהו כנבואה שמגשימה את עצמה: אדם שמאמין בעצמו ובתהליך התשובה שהוא עבר, מגדיר את עצמו כצדיק, וממילא גם יהיה כזה. הרב סבתו תמיד נהג לומר על דברי המדרש הללו:
11.שיר השירים רבה פרשה ה אות ב
אמר הקב"ה לישראל: בניי, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו
בדרך כלל נוהגים לפרש שאנחנו צריכים לפתוח פתח קטן, ואז הקב"ה יפתח את הפתח הגדול. אבל הרב סבתו אומר: פתחו של מחט אינו מאופיין רק בגודלו, אלא בעובדה שהוא מפולש מצד לצד. אם אתה עושה חריץ גדול מאוד, גם בגודל של פתח של אולם, זה לא מספיק. אבל אם אתה עושה פתח קטן - אפילו כפתחו של מחט, אבל הוא מפולש מצד לצד, זה כבר מספיק. הפתח הקטן הזה יכול להיות אפילו הרהור. אבל ההרהור הזה צריך להיות כזה שאתה מרגיש שאתה באמת אדם אחר, שאתה צדיק - וממילא ההרגשה הזו תהיה נכונה.