בס"ד טו כסלו תשס"ו
16 בדצמבר 05
דרשה לפרשת וישלח
מאבק ומרמה
כל שנה, כשאני קורא את סיפור דינה ושכם, אני פשוט לא מצליח להבין: מילא, שכם מאוהב בנערה והוא מוכן לעשות הכל בשבילה. אבל איך מצליחים שכם וחמור אביו לשכנע את כל אנשי עירם למול את עצמם? האם כל אנשי העיר מוכנים ללכת אחרי מנהיג - חמור, ולהסכים לגרום לעצמם נזק בלתי הפיך וסיכון בטחוני לא קטן, בהבטחה לשלום איזורי, כשלכולם ברור שהכל נעשה רק לטובת האינטרסים שלו ושל הבן הפושע שלו?...
אבל מה שיותר מדהים בכל הסיפור הזה הוא שיעקב היה מוכן לתת את בתו לאנס, ולא רצה להילחם באנשי שכם רק בגלל שהוא פחד מהעמים שמסביב. בכך ממשיך יעקב את דרכו מימים ימימה: הוא מעולם לא נלחם ולא התמודד פנים אל פנים - גם כשהוא ידע בוודאות שהצדק עמו. הוא תמיד קיבל עליו את הדין בהכנעה, או לקח בערמה את מה שמגיע לו מן הדין. כך היה עם הברכות, כך היה עם לבן, וכך היה גם במפגש המחודש שלו עם עשיו.
יעקב אינו איש חלש. הוא אינו בחור ישיבה חלשלוש וחיור כמו שלפעמים אנחנו מדמיינים. המקרא טורח לומר לנו זאת פעמיים: הוא מסוגל לגלול אבן מעל פי הבאר - מה ששלושה רועי צאן אינם יכולים לעשות, והוא מסוגל לנצח איש-מלאך בהיאבקות ארוכה וקשה. ובכל זאת, הוא בוחר להתחמק מהתמודדות פעם אחר פעם. הוא פועל כל הזמן בדיפלומטיה שקטה. הוא מעולם לא העמיד את הכח שלו במבחן מול אויב. חז"ל אומרים (ויקרא רבה כט) שזה מה שהקב"ה רמז ליעקב כבר בחלום הסולם:
אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקב"ה ליעקב: אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן? אמר לו הקב"ה: ואתה אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית. לא האמין ולא עלה.
לסיפור הזה אין 'הפי אנד'. יעקב סירב לעלות על הסולם. הוא פחד. אבל הוא מקבל הזדמנות שניה. בחזרתו לארץ שוב אומר לו הקב"ה שעליו להתמודד פנים אל פנים. לצורך כך נועד המפגש עם שרו של עשיו באישון לילה. שוב אומר הקב"ה ליעקב: הגיע הזמן שתפסיק להיות יעקב ותתחיל להיות ישראל. תקח את העניינים לידיים ותילחם.
אבל יעקב אינו נוהג כך. הוא משתחוה שבע פעמים בפני עשיו. הוא נותן לו מתנות ומתעקש שעשיו יסכים לקבל אותם. והוא גם מנסה לחנך את ילדיו להשתחוות בפני עשיו. אח"כ הוא מצליח להיפרד מעשיו עם הבטחה שלעולם לא תמומש - שהוא יבוא אליו לשעיר. הוא עושה הכל כדי להתחמק מעימות ישיר עם עשיו. והגישה הזו ממשיכה גם למשא ומתן שלו עם אנשי שכם. הוא לא העלה על דעתו אפשרות להילחם בהם פנים אל פנים.
בני יעקב אכן קיבלו משהו מאביהם. הם קיבלו ממנו את היכולת לפעול במרמה. כשם שיעקב נהג במרמה כשלקח את הברכות, הם נהגו במרמה כשניהלו מו"מ עם אנשי שכם. אבל בעוד עם עשיו המרמה נועדה להתחמק ממאבק פנים אל פנים, כאן המטרה היתה דוקא להיאבק.
בני יעקב הם דור אחר. הם אינם מסוגלים לקבל מצב שאחותם תהיה הפקר והם לא יגיבו. הם אינם מפחדים מתגובתם של תושבי הסביבה, ולהיפך: הם רוצים שכולם יראו מה קורה למי שמתעסק עם בני יעקב: "וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". רק כך יוצרים הרתעה. כשהם מזהים סכנה - הם פועלים נגדה בתקיפות. התכונה הזו, אגב, אינה תמיד חיובית. היא גם זו שעומדת מאחורי מכירת יוסף. אבל מאוחר יותר, כשיהודה יגש אל השליט המצרי וידבר אליו דברים כדרבנות, הוא יוכיח שאין דבר יעיל יותר מהתמודדות ישירה.
שנים רבות אח"כ, מובא במדרש (אסתר רבה ז, ח), ינסה המן לשכנע את מרדכי להשתחוות לו. הטיעון העיקרי של המן יהיה: הרי גם זקנך, יעקב, השתחוה לזקני, עשיו. אך תשובתו של מרדכי היא: אז עדיין לא נולד בנימין. אני בא משבט שמעולם לא התכופף בפני עשיו.
דרכו של יעקב נכונה לתקופה מסויימת ולמצב מסויים. היא הדרך היחידה לאדם יחיד לשרוד בעולם עוין. אבל בניו של יעקב כבר אמורים ליצור את עם ישראל. וכשמדובר בעם שמטרתו להיות אור לגויים ולהשפיע בעולם, אסור להתכופף. גם כיום, עם שיבת עם ישראל לארצו, הוא נמצא במאבק מתמיד בין יעקב, של 'מה יגידו', לבין ישראל של 'או"ם שְמוּם'. אבל החזון העתידי צריך להיות המצב ש"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".