בס"ד שמחת תורה תשס"ט
דרשה לשמחת תורה
לקבל ברכה מהרב
כיום ישנה תופעה מתרחבת והולכת של אנשים שהולכים לרבנים להתייעץ איתם בעניינים שאינם בהכרח ענייני הלכה. גם אם הם באופן אישי לא שומרים תורה ומצוות, הם יקפידו לבצע במדויק כל עצה שהרב יגיד. (אולי הם מאמינים בכוחותיו של המקובל יותר מאשר בכוחותיו של הקב"ה...)
לשם מה הולכים אל הרב? האם ידיעתו בש"ס ובפוסקים או אפילו בספרי הקבלה הופכת אותו ליועץ השקעות, רופא מומחה או שמאי נדל"ן? - כמובן שלא. יש שיגידו שכל מטרת ההתייעצות הזו היא להעביר את נטל האחריות על מישהו אחר. קל יותר לאדם להתמודד עם החלטה שמישהו אחר הכתיב לו מאשר עם החלטה שהוא עצמו בחר בה, ואולי היא טעות. אגב, מעניין לציין שאחד מגדולי המתנגדים לתופעה זו היה דוקא האדמו"ר הראשון של חב"ד, בעל התניא (אגרת הקודש אות כב) שכתב כך: "ההיתה כזאת מימות עולם, ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים... כי אם לנביאים ממש".
ובכל זאת, בדורנו, כאמור, התופעה הזו נפוצה מאוד, ומסתבר שגם חסידי חב"ד יכולים להסביר את דברי האדמו"ר הזקן באופן שיצדיק זאת. אחד ההסברים הוא שכשאתה מקבל עצה מהרב, הוא לא רק אומר לך מה לעשות, אלא גם מברך אותך, ובכך שאתה מתקרב אליו ועושה את מה שהוא אמר ברכתו משפיעה עליך טוב.
המדרש (ויקרא רבה טז, ב) מספר על ר' ינאי שישב בביתו ושמע רוכל צועק בחוץ: מי רוצה סם חיים? מי רוצה סם חיים? - יצא אליו ר' ינאי וביקש לרכוש את אותו סם. הרוכל ניסה לדחות אותו, אבל לאחר הפצרות רבות הוא גילה לו שסם החיים שהוא מוכר הוא הפסוקים "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". אנחנו, מן הסתם, היינו כועסים על אותו רוכל, אבל תגובתו של ר' ינאי היתה: "כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודעו עד שבא רוכל זה והודיעו". ובכן, הנה הצעה למיזם שיכול להצליח מאוד: כל אחד יכול לצאת הערב לרחוב ולצעוק: מי רוצה לקבל ברכה? מי רוצה לקבל ברכה? אני מוכן להכניס אתכם לקבל ברכה מגדול הרבנים שהיה אי פעם! כל מה שצריך לעשות הוא לבוא מחר לבית הכנסת ולשמוע שוב ושוב את המלים הנפלאות: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
אבל חוששני שברכתו של משה עלולה לאכזב את הקונים. בדרך כלל אנחנו חושבים שברכה מתייחסת לעתיד, אבל המלים הראשונות של ברכות משה בכלל לא עוסקות בעתיד אלא בעבר: "וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה צריך לשאול: למה זה נחשב ברכה? הרי זה רק תיאור של מציאות שהיתה בעבר!
עונה על כך רש"י שהפסוקים הראשונים אינם הברכה עצמה אלא ההקדמה: "פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל... וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה". אבל אולי אפשר לומר שזו באמת תחילת הברכה. השלב הראשון בכל ברכה הוא לדעת מה יש לך עכשיו. אדם שרואה ברכה בעמלו, הכוונה שהוא שמח במה שיש לו. כדי להתחיל לברך את ישראל צריך קודם כל לדעת במה עם ישראל שונה משאר העמים, ולכך נועדו הפסוקים הראשונים של הפרשה. באופן דומה, גם כשעובר משה לברך כל שבט בנפרד, הוא מתחיל בתיאור המצב בהווה, ורק אח"כ מברך אותם. שבט לוי: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו". שבט בנימין "יְדִיד ה'". שבט יוסף "מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ". שבט גד "כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן". שבט נפתלי: "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה'". שבט אשר "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר" וכו'.
השלב הראשון בברכה הוא לדעת במה אתה שונה מאחרים. לאחר שאדם יודע מה הייחודיות שלו, הוא גם יודע כיצד להתברך. זו גם הסיבה שכשהולכים לקבל ברכה מרבנים מקבלים את ההרגשה שהרב הזה מכיר אותך כל-כך טוב למרות שהוא ראה אותך עכשיו בפעם הראשונה. רק מי שיודע באמת מי אתה יכול לברך אותך בברכה המתאימה לך. ואולי אפשר גם לומר שעצם הידיעה מי אתה ומה הם הכוחות הטמונים בך כיחיד וכחלק מעם ישראל היא הברכה הגדולה מכולן: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".