בס"ד כה תשרי תשס"ט
דרשה לפרשת בראשית
פָּגַע וּבָרַח
כבר עסקנו בעבר בכך שסיקור עיתונאי מוגזם יכול לפעמים לגרום לפשע לחזור על עצמו. מסתבר שצירוף של שמונה תאונות 'פָּגַע וּבָרַח' בשבוע האחרון קשור גם הוא לעניין זה. כאשר אדם עושה תאונה, האינסטינקט הבסיסי שלו הוא לברוח. צריך משהו מאוד חזק שיגרום לו להישאר במקום, ואת זה מנסה לעשות המחוקק במדינת ישראל (סעיף 64א לפקודת התעבורה) הקובע מאסר של עד תשע שנים לנהג שהיה מעורב בתאונה ולא נשאר להגיש עזרה. הרצון לברוח ממקום התאונה אינו קשור רק בפחד מפני העונש, אלא גם באי הרצון להתמודד עם הנזק שגרמת. תגובה זו מתחילה עוד משחר ההסטוריה האנושית. מיד לאחר שאדם וחוה אוכלים מפרי עץ הדעת, הם שומעים את הקב"ה ותגובתם המיידית היא: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹקִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן". גם כשהקב"ה פונה אל האדם בשאלת 'אַיֶּכָּה', תשובתו של האדם אינה לקיחת אחריות על המעשה שהוא עשה, אלא נסיון התחמקות: "אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". גם כשהקב"ה כבר שם לו את המלים בפה ואומר לו שהוא אכל מן העץ, הוא מעביר את האשמה לאשה (ובעקיפין גם לקב"ה עצמו) "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". גם האשה, מצדה, אינה לוקחת אחריות, אלא אומרת מיד: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". לגבי הנחש, הקב"ה אינו שואל אותו מדוע הוא הסית את האשה, וכך נמנעת ממנו האפשרות לגלגל את האשמה בחזרה אל חוה.
מישהו אמר פעם שאם אתה אינך רוצה שילד ישקר לך, אל תשאל אותו שאלות שיגרמו לו לשקר. לכאורה צריך להבין למה הקב"ה שואל את אדם וחוה את השאלות האלה ולא מעניש אותם מיד?
נראה לי שהתשובה לכך היא שהשאלות האלה היו חסד שעשה איתם הקב"ה בכדי לאפשר להם לקחת אחריות, אבל הם לא ניצלו את זה. הקב"ה באמת מקבל את טיעוניהם של אדם וחוה ביחס לאחריות של המסיתים, אבל קובע שזה לא פוטר אותם מהאחריות האישית שלהם אלא מוסיף חטא נוסף לחוה ולנחש. הנחש, אם כן, אשם גם בכך שהסית וגם בכך שבגללו חוה אכלה מהפרי. חוה אשמה גם בכך שאכלה וגם בכך שהסיתה את אדם. ואילו אדם אשם רק בכך שאכל מן הפרי. הדבר הזה בא לידי ביטוי בעונשים: עונשו של הנחש הוא גם עונש עצמאי ("אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ") וגם עונש שקשור ליחסו עם האשה ("וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב"). עונשה של חוה הוא גם עונש עצמאי ("הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים") וגם עונש שנוגע ליחסיה עם אדם ("וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"). ואילו עונשו של האדם הוא רק עונש אישי ("אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" וכו').
הקב"ה לא מעניש את אדם וחוה על הבריחה שלהם מהאחריות. חז"ל מדברים על כפיות הטובה של האדם (עבודה זרה ה, ב) ועל העובדה שגלגול האשמה על הנחש מוטעה בגלל הכלל 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים' (סנהדרין כט, א), אבל הקב"ה לא אומר זאת לאדם ולחוה.
התופעה של בריחה מאחריות ממשיכה גם לדור הבא. אחרי שקין רצח את הבל פונה אליו הקב"ה בשאלה "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ". גם השאלה הזו, כמו השאלה "אַיֶּכָּה" נועדה לאפשר לקין לקחת אחריות על מעשיו, אבל תגובת קין היא שוב בריחה: "לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" גם כאן הקב"ה אינו מעניש את קין על השקר ועל כך שהוא מתחמק מאחריות אלא פשוט נותן לו את העונש המגיע לו: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". אבל דוקא כאן קין לוקח אחריות על המעשה שלו ואומר: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא". אמנם רש"י קרא את המשפט הזה בתמיהה, והראב"ע הבין שהכוונה היא רק שהעונש חמור מדי, אבל הרמב"ן הבין שהדברים האלה הם וידוי של קין. ואפילו לשיטתם של רש"י והראב"ע, בכל זאת יש כאן לקיחת אחריות על עצם החטא - דבר שאדם וחוה מעולם לא עשו. חז"ל (בראשית רבה כב, יג) מתארים מפגש בין אדם לקין לאחר רצח הבל: "ויצא קין מלפני ה'... יצא שמח... פגע בו אדם הראשון. אמר לו: מה נעשה בדינך? - אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע!".
הקב"ה לא מעניש על בריחה מאחריות. הוא מעניש על המעשה, אבל לא על הבריחה. העונש על הבריחה יבוא מעצמו, כשהאדם יבין שהבריחה מנעה ממנו לשוב בתשובה. מי שלא לוקח אחריות על מעשיו לא יוכל גם לתקן אותם. ידוע שההבדל הגדול בין שאול לדוד אינו בעוצמת החטאים שלהם, אלא בשאלה האם אחרי החטא היתה לקיחת אחריות. שאול מתחמק שוב ושוב מלקיחת האחריות, ולכן הוא נפסל מהיות מלך, שהרי כל מהותו של המלך היא האחריות. דוד, שאמנם חוטא, אבל יודע לקחת אחריות מלאה על חטאיו, זכה לכך שהוא וצאצאיו יקבלו את המלכות לעולם.