בס"ד יז כסלו תשס"ז
דרשה לפרשת וישלח
בין אונס לרצח
משטרת ישראל נמצאת כבר זמן רב בכותרות. עד לפני שבועיים דיברו כל הזמן על ראשי המדינה והחשדות שהם מעורבים בהם. בשבועיים האחרונים הפסיקו לדבר על זה, והנושא החם היה בריחתו של בני סלע מהכלא, והעובדה שהאנס מסתובב חופשי. אבל כל הדברים האלה מחוירים לעומת הרצח המזעזע של הילדה תאיר ראדה ז"ל שלשום בקצרין – בתוך שטח בית הספר. כשנתקלים בתופעה מזעזעת כזו של רצח, אפילו מעשי האונס של בני סלע או ההטרדות של הפוליטיקאים כבר אינם הנושא החם.
כששכם בן חמור - הנשיא, או בנו של הנשיא (תלוי בפיסוק המלים: "שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ") אונס את דינה ואף מטריד אותה ("וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה") – זהו מעשה חמוּר מאוד: "וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה". אך כשהמעשה מתגלגל לרצח וביזה המוניים של כל אנשי העיר, גם אנו עוזבים את הדיון על האונס, ומתחילים לדון על הרצח.
פרשנים רבים - ראשונים כאחרונים - ניסו להוכיח מהתורה האם המעשה של שמעון ולוי היה מוצדק או לא. ישנם מקרים שבהם התורה כותבת במפורש שמעשה מסויים הוא מעשה נבלה (כמו מעשה שכם). פעמים רבות הדברים לא נכתבים במפורש, ובכל זאת ניתן ללמוד מתוך הסיפור האם המעשה הוא נכון או לא: לפעמים הקב"ה אומר במפורש מה נכון לעשות (כמו בגירוש הגר וישמעאל), ולפעמים ע"י הבטחת שכר אנו יודעים שאדם פעל נכון (כמו בעקידת יצחק). ואולם, דוקא במעשים שהמוסריות שלהם נראית גבולית, התורה מעלימה מאיתנו את התשובה: האם צדקו אברהם ויצחק כשאמרו על נשותיהם שהם אחיותיהם? האם צדקה שרה כשעינתה את הגר? האם צדק יעקב כשגנב את הברכות? האם צדקה רחל כשגנבה את התרפים? – ואכן, בכל הדוגמאות הללו נחלקו הפרשנים האם באמת היה כאן מעשה טוב או לא.
אבל נדמה לי שבמעשה של שמעון ולוי המבוכה היא הגדולה ביותר, מכיון שישנם רמזים סותרים בתורה: מצד אחד, ניתן להוכיח כי המעשה של שמעון ולוי היה נכון מבחינה מוסרית: קודם כל, טענתו של יעקב כלפי בניו אינה טענה מוסרית, אלא טענה פרקטית: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". התורה אף נותנת את המלה האחרונה לשמעון ולוי: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". בעוד שנים רבות יעקב אפילו יתגאה על כיבוש שכם: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". כמו כן, גם הקב"ה נותן שכר לבני יעקב, ובניגוד לפחד של יעקב כתוב במפורש: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".
ואולם, מן הצד השני ניתן לראות במעשה זה מעשה בלתי מוסרי בעליל: ההרג ההמוני, ההדגשה של הביזה (בניגוד למגילת אסתר, למשל), הגערה של יעקב, ובעיקר – הקללה של יעקב באחרית ימיו: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
נדמה לי שהתורה מנסחת את הדברים משתי נקודות מבט מוסריות שונות: מצד אחד, יש כאן פעולה של אחים שיצאו לטובת אחותם. את זה צריך לכבד. בניגוד ליעקב שמסוגל להחריש, הם אינם מוכנים לשתוק. אולי זו הסיבה שהסיפור מתחיל במלים "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" – בהדגשה על הקשר של דינה ללאה האשה השנואה ולשמעון ולוי, שלכל אורך הפרשה מודגש שהם אחיה.
כאן יש להעיר הערה שלא תמיד נותנים עליה את הדעת: לא מדובר פה רק בנקמה על מעשה שכם. מדובר פה בחילוץ! רק אחרי ששמעון ולוי הורגים את אנשי שכם כתוב: "וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". כל הזמן הזה דינה היתה בשבי, ובכל זאת יעקב מהסס לצאת למלחמה. הוא יכול לתרץ את ההבלגה שלו בתירוצים שונים, אבל בשורה התחתונה דינה עדיין בשבי. לשבחם של שמעון ולוי ייאמר שהם פועלים מיד, ודואגים לחילוץ בכל מחיר.
אך מצד שני, תגובתם של שמעון ולוי לא היתה פעולת חילוץ גרידא. היתה פה גם ענישה מוגזמת – ואף ביזה שכלל לא היתה נצרכת. הדברים האלה נבעו ממזגם החם של שמעון ולוי, ואת המזג הזה מקלל יעקב לפני מותו: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז".
הדם החם של שמעון ולוי יכול לשמש לדברים חיוביים. זו התכונה שגורמת לבני לוי להרוג את החוטאים בחטא העגל. אך מצד שני, זה יכול לצאת משליטה. הפתרון הוא המינון: כשמפיצים אותם בכל ישראל – זה יכול להפוך מקללה לברכה, כפי שקרה לשבט לוי בסופו של דבר.