בס"ד ב מרחשון תשס"ט
דרשה לפרשת נח
טוב ורע, אמת ושקר
זה נשמע כמו עוד תכנית ריאליטי: לוקחים שמונה אנשים ונשים (ובעיקר הרבה בהמות...), מכניסים אותם לתוך מבנה סגור למשך שנה שלמה כשהם מנותקים מהעולם כולו, נותנים להם משימות לא קלות, ובסוף יש אפילו קטע של הדחה, כשהעורב אינו עומד במשימה. אלא שהפרס בסיפור הזה אינו מליון דולר אלא עולם חרב שיש להקימו מההתחלה.
בעבר עסקנו בכך שמרגע שנפסק המבול העולם נברא מחדש, והתורה אף חוזרת על ביטויים רבים מבריאת העולם: הפסוק הראשון שמסמל את סוף המבול הוא: "וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם", והוא כמובן מזכיר את היום הראשון שבבריאה: "וְרוּחַ אֱ-לֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". השלב הבא הוא ההפרדה בין המים העליונים למים התחתונים: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם, וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם", והוא מקביל כמובן ליום השני. השלב השלישי הוא כשנראים ראשי ההרים, שהוא המקביל ל"וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה". אח"כ היונה מוצאת את עלה הזית. היונה עצמה חוזרת אל התיבה, כי עדיין לא הגענו ליום החמישי שבו נבראו העופות, אבל עלה הזית שבפיה משמש ראיה לכך שהתקדמנו אל החלק השני של היום השלישי של הבריאה, שכן עולם הצומח שוב קיים. כשהיונה מגיעה אל נח, הזמן הוא "לְעֵת עֶרֶב", וזה אומר שהיום והלילה חזרו למסלולם - מקביל ליום הרביעי של הבריאה. השלב הבא הוא כאשר היונה כבר אינה חוזרת אל התיבה, היות והיא מצאה את מקומה בעולם החדש. זה אומר שהגענו אל היום החמישי שבבריאת העולם.
עכשיו פונה הקב"ה אל נח ואומר לו שהגיע הזמן לצאת מן התיבה. האדם יכול להיברא מחדש, שהרי העולם כבר חזר למסלולו והכל מוכן. ביחד עם האדם יוצאים גם כל בעלי החיים שנבראו ביום הששי, ובכך מסתיימת הבריאה החדשה של העולם. עכשיו גם מגיעה הברכה של הקב"ה לאדם, ממש כפי שנאמרה בעת בריאתו: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ".
ואולם, יש כמה הבדלים בין העולם שהונח בו האדם לעולם החדש שנגלה לעיני נח. אדם נברא בעולם מוכן ומתוקן, וה' לקח אותו ושם אותו בגן עדן. נח, לעומת זאת, יצא בעצמו מן התיבה, והגיע לעולם שכולו חרב. הוא נוטע בעצמו את הכרם, ואף אחד מעולם לא אסר עליו לאכול מפירות העץ. אגב, חז"ל (ברכות מ, א) נחלקו בשאלה אילו פירות היו לעץ הדעת, ור' מאיר אומר שהפירות היו ענבים, ומוכיח זאת מכרמו של נח: "שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: 'וישת מן היין וישכר'". שתי הנפילות - של אדם ושל נח - היו בגלל אכילה מפרי העץ (ואולי אפילו אותו עץ, כאמור). אבל בגן עדן הגבולות היו ברורים מאוד. ה' אמר בפירוש: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". בכרם של נח, לעומת זאת, אין איסור לאכול ענבים או לשתות יין, והשאלה היא רק המינון.
הרמב"ם (מורה נבוכים א, ב) דן בשאלה כיצד היתה בחירה חופשית לאדם לפני שהוא ידע להבחין בין טוב לרע. עונה הרמב"ם שהשכל של האדם היה קיים עוד לפני האכילה מעץ הדעת, שהרי אחרת אין טעם לצוות עליו. אלא שעד אז בחירתו של האדם היתה בין אמת לשקר, שהם ערכים מוחלטים, ואילו לאחר האכילה האדם נאלץ להתמודד עם בחירה בין טוב לרע, שהם יחסיים.
בעולם החדש שנח בונה אין ערכים מוחלטים אלא יחסיים. כרם יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר רע, כשם ש'איש האדמה' יכול להיות דבר טוב או רע. השאלה היא רק שאלה של מינון ועיתוי. גם לאחר שנח ישתכר הוא לא ישמע את קול ה' מתהלך בכרם לרוח היום, ואף אחד לא ינזוף בו או יגרש אותו עם להט החרב המתהפכת. מה שיקרה הוא שיש מי שיזלזל בו בגלל שכרותו. כשהוא יקיץ מיינו הוא פתאום יעכל את מה שקרה, וכמו שכולנו עושים מדי פעם - במקום להאשים את עצמו על שהביא את עצמו למצב כזה - הוא יקלל את מי שהפסיק לכבד אותו בגלל מה שעשה. בעולם של טוב ורע, מי שעושה את הרע במיעוטו כועס על מי שעשה את הרע הגדול יותר.
וככל שהעולם התקדם יותר, כך הלכו והתטשטשו הגבולות שבין הטוב והרע והעולם נעשה מורכב יותר. אם אפשר למצוא נקודת נחמה בעולם הפוסט-מודרניסטי שאנחנו חיים בו, זו העובדה שבשיח הציבורי כמעט ואין כבר טוב ורע אלא רק נרטיבים שונים ובלבול גדול.
כשילד מתבגר צריכים הוריו להציב לו גבולות, אבל אח"כ הוא מציב אותם לעצמו. בגיל הנעורים הגבולות מאוד ברורים, והצבע אפור אינו קיים. אבל ככל שהנער מתבגר הגבולות מיטשטשים והוא לומד את הטוב היחסי והמינון הנכון. לפי ההקבלה הזו, העולם בהחלט התבגר והשאלה היא רק האם הוא יודע לקיים את ציוויו של ה': "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל).