בס"ד טז מרחשון תשס"ט
דרשה לפרשת וירא
צדיק אחד בסדום?
אולי בהשפעת הבחירות המוניציפליות שהיו השבוע, התמנה ראש עיר חדש גם בסדום: בניגוד לכל הסקרים, נבחר לוט - תושב חדש ובלתי פופולרי - להיות השופט של העיר. ואולם, אומרים חז"ל (בראשית רבה נ, א) שהמינוי שלו היה על תנאי: "שבשעה שהיה אומר להם מה שירצו אומרים לו 'גש הלאה' - סק לעיל [=עלה למעלה], בשעה שהיה אומר להם דברים שלא ירצו אומרים לו 'האחד בא לגור וישפט שפוט?'." מצד אחד הם ממנים אותו לשופט, אבל מצד שני הם מוכנים לקבל את פסיקותיו בערבון מוגבל. הבעיה במדרש הזה היא הפסוק שממנו הוא שואב את הדברים, שהרי שני המשפטים 'גֶּשׁ הָלְאָה' ו'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט' נאמרו באותו פסוק, והמובן של 'גֶּשׁ הָלְאָה' בפסוק אינו קידום אלא דוקא סילוק!
כדי לענות על הדברים, נרחיב מעט את היריעה בנושא של לוט. דמותו של לוט לוטה בערפל. במבט ראשון נראה כי הוא הצדיק היושב בסדום. הכנסת האורחים שלו מצטיירת גדולה אפילו מזו של אברהם, שהרי אצל אברהם המלאכים הסכימו מיד להתארח אצלו, ואילו אצל לוט הם סירבו ולמרות זאת הוא התעקש. בנוסף על כך: אברהם מכניס אורחים באוהל הפרטי שלו, כשכל בני ביתו משתפים איתו פעולה בהתלהבות, ואילו לוט מכניס אורחים בסדום, תוך סיכון חייו וחיי משפחתו. אבל למרות זאת, חז"ל מלאי ביקורת על לוט. הרבה דברים אומרים עליו, אבל הדבר המפתיע ביותר הוא העובדה שהוא התמנה לשופט בסדום. זה מתבסס, כנראה על הפסוק 'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט', ועל הפסוק 'וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם', אבל עדיין תמוה מאוד מדוע חשבו חז"ל שלוט, שכל-כך טורח בהכנסת אורחים, היה ראוי להיות שופט במערכת המשפטית המעוותת של סדום?
נדמה לי שהתשובה לכך טמונה באותו פסוק שבו פתחנו. כאשר אנשי סדום צרים על הבית, לוט נמצא בבעיה: האורחים שבאו בצל קורתו נמצאים בסכנה, וזה סותר את הכנסת האורחים שהוא כל-כך רוצה לקיים. בשביל לפתור את הבעיה הזו מציע לוט הצעה מזעזעת: "וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". קשה להעלות על הדעת מערכת ערכים כל-כך משובשת. הוא מציע לאנשים את בנותיו, וניתן לנחש מה היה עולה בגורלן של בנותיו - כפי שהיה בסיפור פילגש בגבעה. אבל הוא מוכן להקריב את בנותיו בשביל העקרון שאורחים שלו לא ייפגעו. זו מערכת ערכים שמתאימה לסדום. כאן באה התגובה הכפולה של אנשי סדום: "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם". אולי לזה התכוון המדרש באמרו שבשעה שהיה אומר להם מה שירצו אומרים לו "גש הלאה" - סק לעיל, ובשעה שהיה אומר להם דברים שלא ירצו אומרים לו "האחד בא לגור וישפט שפוט?" - אותה הצעה מצד אחד מתאימה להם מאוד, ומזכה אותו בקידום במערכת המשפטית המעוותת של אנשי סדום, אבל מצד שני זה לא סיפק אותם כי הם רצו לפגוע באורחים דוקא, ולכן באותו פסוק הם אומרים את שני הדברים: "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט".
ואולם, לכאורה אפשר לשאול: הרי בפרשתנו יש אב אחר שמוכן למסור את בנו יחידו למטרה נעלה, והוא אברהם אבינו, שמוכן אפילו להרוג את בנו בידיו! - התשובה היא שיש הבדל יסודי בין שני המקרים: אברהם נצטוה ע"י הקב"ה להעלות את בנו לעולה, והוא לא מנסה להציל בכך משהו אחר. חז"ל (ילקוט שמעוני שמו"ב קנב) אומרים שאם סיעה של גויים צרה על עיר ומבקשת שימסרו להם יהודי להריגה, ואחרת הם יהרגו את כל העיר, הדין הוא שייהרגו כולם ואל ימסרו להם אחד מישראל. אבל אם ייחדו מישהו ספציפי, ימסרוהו להם ויינצלו כולם.
הקב"ה מייחד את יצחק באופן הכי נחרץ שאפשר: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". לכן לאברהם אין ברירה אלא לעשות זאת. אבל לוט עושה בדיוק הפוך: אנשי סדום מבקשים דוקא את האורחים, והוא מחליט שחיי האורחים חשובים יותר מחיי בנותיו, ובכך הוא מצדיק את התואר 'שופט בסדום'.
אנחנו נמצאים בדור שבו רואים דברים מזעזעים בתוך המשפחות. דוקא המקום שאמור להיות הכי בטוח לילדים הופך לעתים להיות המקום המסוכן ביותר. כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ, חלילה. זה המקום לזעוק על התופעה ולנסות למגר אותה.
הדבר המעניין הוא שבסופו של דבר מכל אנשי סדום היחידות ששרדו הן אותן שתי בנות שאביהן רצה למסרן להריגה. ואותן שתי בנות הן השורש שממנו תצמח הגאולה: אחת היא אמו של מואב, שממנו נולד דוד, ואחת היא אמם של בני עמון, שמהם נולד רחבעם וייוולד המלך המשיח.