בס"ד כב כסלו תשס"ט
דרשה לפרשת וישב
בסרט הזה כבר היינו
הרבה חלומות יש בספר בראשית. אבימלך, יעקב ולבן שמעו את דבר ה' בחלום. אבל יוסף הוא הראשון שחולם חלום עלילתי בצורה של סרט, שיש בו רק רמז לעתיד. הוא גם היחיד שיודע לפתור חלומות כאלה - כשהם יבואו בסוף הפרשה שלנו ובתחילת הפרשה הבאה. ובכל זאת יש הבדל בין החלומות של שר המשקים ושר האופים ושל פרעה לבין החלום של יוסף: יוסף אינו מחפש מי שיפתור לו את החלום, מכיון שגם הוא וגם אחיו ואביו מבינים בדיוק מה הפתרון. יוסף מבין מיד שהחלום הוא סוג של נבואה, וכמו שנביא מקבל נבואה כדי למסור אותה לעם, כך מי שחולם על אחרים חייב ליידע אותם על תוכן החלום. לכן את החלום הראשון הוא מספר רק לאחיו, מכיון שרק הם היו בחלום, ואילו את החלום השני הוא מספר גם לאביו. אין שום צורך לפרש את החלום או לפתור אותו, כי הרמזים ברורים מאוד: כולם צריכים להשתחוות ליוסף.
אבל החלומות לא גרמו לכך שכולם ישתחוו ליוסף. להיפך: הם רק הגבירו את השנאה בין האחים, ועכשיו נוספה לשנאה הזו גם הגערה של אביו. אגב, בדרך כלל חושבים שהעובדה שיעקב אהב את יוסף מכל בניו ושהוא קיבל כתונת פסים גרמה לכך שהאחים שלו יקנאו בו. אבל האמת היא שזה לא מה שכתוב בתורה. כתונת הפסים גרמה רק לשנאה, אך לא לקנאה: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". גם החלום הראשון רק מלבה את השנאה, ועדיין לא מעורר קנאה: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ". הקנאה באה רק אחרי שהוא מספר ליעקב ולהם על החלום השני: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".
מסתבר שהקנאה, ולא השנאה, אשר כבר הצטברה במשך שנים רבות, היא זו שגרמה להם לרצות להיפטר ממנו. וזה מה שגרם להם לעשות את המעשה הנורא ההוא, וגרם לו לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במלוא מובן המלה.
כשמשהו קורה בפעם השניה הוא כבר לא כל-כך כואב. גם אחרי שהוא נמכר לעבד, הוא מצליח ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: שוב חוטפים לו את הבגד ושוב הוא נזרק מהמעמד הגבוה שבו הוא היה למצב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. יוסף ודאי חש דז'ה וו כששמים אותו בבית הסוהר, שהרי למרות שהמקום שאליו הוא הושלך נקרא בכל מקום 'בית הסוהר', הוא דוקא מעדיף לקרוא למקום הזה בור: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". הוא נמצא בבית הסוהר, אבל חושב על הבור.
אגב, העניין הזה יכול גם להסביר את דברי רש"י האחרון על הפרשה שמבקר את יוסף על כך שביקש עזרה משר המשקים: "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים". וכולם שואלים: האם אין ליוסף חובת השתדלות? - אבל התשובה היא שיוסף כבר היה אמור ללמוד מהבור הקודם. כמו ששם כל התחנונים שלו לא הועילו, ומה שהועיל בסופו של דבר היה משהו בלתי צפוי שהקב"ה שלח - שיירה של ישמעאלים שבאה מגלעד, הוא צריך היה להבין שזה מה שיקרה גם עכשיו. עליו להבין שכל מה שהיה שם היה רק הפרומו לסיפור האמיתי - שמתחולל עכשיו.
סיפור חייו של יוסף מלא במוטיבים שחוזרים על עצמם, והוא היה אמור ללמוד מהם. בכל מקום שהוא היה, בלט יוסף לטובה, והיה שונה משאר הקבוצה. בבית: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו". בבית פוטיפר: "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ", ובבית הסוהר: "וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". לכן, כשזה קורה בפעם השלישית, יוסף כבר אמור להיות מוכן לכך שבכל פעם שהוא מגיע גבוה מדי, ישנה נפילה. אך בכל זאת הוא מתאכזב שוב. הוא כבר מרגיש שהוא יכול לצאת לחופשי, כי הוא התיידד עם אחד האנשים המקורבים ביותר למלך, אבל יחלפו עוד שנתיים לפני שהוא יראה את אור השמש. שר המשקים, כמובן, העדיף לשמור על כבודו ולא לספר למלך על החבר החדש שהוא מצא בבית הסוהר.
שלוש פעמים יוסף מקבל מעמד גבוה יותר מכל אלו שסביבו, ושלוש פעמים הוא מתרסק כתוצאה מהאכזריות שלהם כשהם מגלים שהם יכולים לפגוע בו: אחי יוסף עשו זאת בגלל הקנאה. אשת פוטיפר עשתה זאת בגלל התאוה. שר המשקים עשה זאת בגלל הכבוד.
בימים אלו, ימים של בחירות שמלאים בכל-כך הרבה שנאה וקנאה ותאוה וכבוד, כדאי שנזכור כולנו את הלקח הזה, שלימד אותנו ר' אלעזר הקפר (אבות ד, כא) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ונזכור ששלושת הדברים האלה מסוגלים להביא את כולנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, חלילה.