בס"ד כט כסלו תשס"ט
דרשה לפרשת מקץ
אבל אשמים אנחנו
אם אדם רוצה להצליח בבורסה, כל מה שהוא צריך לדעת זה לקנות בזמן שהסחורה זולה ולמכור כאשר היא יקרה. בפרשתנו יושב יהודי חכם אחד בחו"ל, שזו בדיוק המומחיות שלו, ומצליח לגלגל סכומים דמיוניים, ולהחזיק בידיו תקציב בקנה מדה שקשה לדמיין. גם בשבועות האחרונים התברר שיהודי אחד שמתמחה בבורסה יכול להחזיק בידיו סכומים שמחזיקים מדינה שלמה...
ההבדל בין יוסף במצרים לבין ברנרד מאדוף בארה"ב הוא שברנרד מאדוף פעל בניגוד לחוק וגנב מאנשים רבים, אבל הנפגעים העיקריים של התרמית שלו הם אחיו היהודים, ואילו יוסף, שפעל לפי החוק, דוקא השתדל להיטיב עם בני משפחתו, ודאג שהם לא ייפגעו כלכלית: "וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ".
ובאמת הדבר טעון בירור: אם יוסף רוצה להתנכר לאחיו ולהתעלל בהם, למה הוא דואג להחזיר להם את כספם? יתרה מזו: יוסף חוזר על אותה התנהגות גם בפעם השניה שהם יורדים למצרים: "ַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ". הוא הרי יודע שאותו האיש אשר על ביתו מתכוון לרדוף אחרי אחיו ולהחזירם למצרים. למה, אם כן, הוא טרח לשים את הכסף בפי אמתחותיהם?
אולי אפשר ללמוד את התשובות לשאלות אלו מתגובתם של האחים. כאשר השליט מאשים אותם בריגול ולוקח מהם את שמעון, הם מגיבים כך: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" למרות שעברו למעלה מעשרים שנה מאז אותו מאורע, הם מוצאים את הקשר בין מכירת יוסף לבין מה שקורה להם במצרים. אבל אחרי שהם מוצאים את הכסף בפי אמתחתו של אחד מהם, הם מגיבים באופן שונה קצת: "וַיּאמֶראֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ". גם ללא הכסף הם הרגישו שיש קשר בין מכירת יוסף למה שקורה להם עכשיו: שוב כל האחים הלכו יחד, ואח אחד נשאר מאחור. לכן הם מיד מקשרים בין שני האירועים. "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמו"א כד, יג). פירוש המשל הזה הוא לא שהקב"ה מעניש את הרשעים שיצא מהם רשע, אלא שזו תולדה טבעית של הרשעות. עבירה גוררת עבירה. לכן, כשהם נאלצים להשאיר אח אחד בבור המצרי, הם מקשרים את זה לאח שהם השאירו לפני עשרים שנה. אבל כשהם מוצאים את הכסף הם כבר מבינים שלא מדובר רק בתולדה של מעשה רע, אלא במעשה מכוון של הקב"ה. לכן התגובה שלהם היא: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ". הקב"ה מעניש במידה כנגד מידה. כשהם יודעים שהם יחזרו הביתה עם אח אחד פחות אבל עם כסף לא מתוכנן, זה בדיוק מה שקרה אז, ולכן הם כבר מבינים שמדובר ביד ה' ולא רק במשל קדמוני.
זה מה שרצה יוסף להרויח גם בפעם השניה: התכנית שלו היתה שהאיש אשר על ביתו ימצא את הגביע באמתחת בנימין ויקח אותו לעבד, ואילו שאר האחים יגיעו הביתה וימצאו אז בפי אמתחותיהם את הכסף. כאן הם ממש יראו את יד ה' כי הסיפור הזה עוד יותר דומה למה שקרה לפני עשרים שנה: בנה האהוב של רחל היה איתם ונמכר לעבד, והם חוזרים עם כסף. הם יבינו שהקב"ה מאותת להם לחזור בתשובה על מכירתו, ובשנה הבאה, כשהם יצטרכו לבוא שוב כי הרעב רק יתגבר וילך, אז הוא כבר יתגלה אליהם.
אבל משהו השתבש בתכנית של יוסף. כמו שהוא רצה שאחיו יחזרו בתשובה, ה' רצה שיוסף יחזור בתשובה. חטאו של יוסף היה בכך שהוא הביא את דיבתם של אחיו. הוא ודאי לא שיקר ליעקב, אבל הוא סיפר את מה שראה עם הפרשנות שלו. לכן גלגל הקב"ה את הסיפור הזה באופן שיוסף יבין שגם כשהוא חושב שהוא רואה משהו, הוא לא באמת מבין. כשיוסף רואה לראשונה את בנימין אומרת התורה: "כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו". יוסף, שבילה שליש מחייו בבית הסוהר והורחק מכל משפחתו, מרחם על בנימין שהספיק להקים משפחה ולהוליד עשרה ילדים!? – התשובה היא שהוא מרחם עליו כי הוא חושב שבנימין עובר את מה שהוא עבר. האחים הורידו אותו למצרים והוכיחו שהם מוכנים לוותר עליו בשביל קצת אוכל. כנראה שהם שונאים אותו כפי ששנאו את יוסף.
אבל בנאום של יהודה פתאום מתבררת האמת: לא רק שהם לא מוותרים על בנימין, אלא שדוקא יהודה – זה שהציע למכור את יוסף לעבד – ערב באופן אישי לבנימין. התברר ליוסף שגם הוא צריך לעשות תשובה: לא תמיד מה שאתה רואה זו האמת, וגם אם נדמה לך שהאחים שלך עושים מעשה איום ונורא, יכול להיות שיש לזה הסבר טוב יותר מאשר להביא את דיבתם רעה... סופו של הסיפור הוא שכל הצדדים צריכים לחזור בתשובה, ומי שמגלגל את כל זה משגיח שהכל יתבצע כמו שצריך...