בס"ד כד כסלו תשס"ג
29 בנובמבר 02
דרשה לפרשת וישב:
חידת המציאות ופתרון החלומות
ישנו סיפור ידוע על שני אנשים שמסתכלים בטלויזיה ורואים אדם המאיים כי הוא רוצה לקפוץ מהגג ולהתאבד. החליטו השניים להתערב על סכום כסף, האם הוא אכן יעשה זאת או לא. לאחר כמה דקות, התברר שהוא אכן ביצע את החלטתו. הוציא המפסיד כסף מארנקו, ורצה לשלם לחברו. התוודה חברו ואמר: "האמת היא שזה לא הוגן, כי ראיתי את זה כבר במהדורת החדשות הקודמת". ענה לו חברו: "האמת היא שגם אני ראיתי את זה במהדורת החדשות הקודמת, אבל לא האמנתי שהאדיוט הזה יעשה את אותה שטות שוב...".
מסתבר שידיעת העתיד לא תמיד יכולה לעזור להבין את מה שקורה בהווה. יוסף יודע לפתור חלומות. מי כמוהו בפתרון חלומות. הוא עשה את הסטאז' על החלומות של עצמו, ואח"כ התחיל לפתור לאחרים – הן בבית הסוהר, והן בארמון המלוכה. הוא יודע להסביר כל מיני תופעות מוזרות: אלומות כורעות, כוכבים משתחוים, שלושה שריגים ושלושה סלי חורי, פרות ושיבלים שהתחילו לאכול וכו'. את כל הדברים האלה הוא מבין ויודע לפתור. החידה היחידה שהוא אינו מבין היא מדוע הוא נמצא עכשיו בתוך הבור: "כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור". אני יודע שבסופו של דבר יש חזון וכולם יבואו להשתחוות לפניי, אבל אני לא מבין איך כל זה מתקשר לעובדה שאני נמצא בתוך הבור, במקום שבו הכי פחות סביר שישתחוו לי. את החזון הרחוק אני מבין, אבל את המציאות הקשה אני לא מסוגל לתפוס.
גם אנחנו לא מבינים: איך יכול להיות שהשנתיים וחצי האחרונות מקדמות אותנו לקראת גאולה? איך אפשר לראות את הסוף שכל הנביאים ניבאו לנו? הרי אנחנו רק מתרחקים! מסתבר שמהזוית שלנו קשה מאוד לראות את זה.
בחג החנוכה אנחנו גומרים את ההלל. פרקי תהילים המשבחים את הקב"ה ומהללים אותו על הנסים שנעשו לנו. ברור שאנחנו מחוייבים להכיר תודה לקב"ה על כל מה שגמל לנו בהסטוריה. אבל פסוק אחד נראה די תמוה: "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". אם גבר עלינו חסדו, למה הם צריכים להלל ולשבח? הרי זו צריכה להיות החובה שלנו להלל את הקב"ה, ולא חובתם של האומים והגויים!
שמעתי פעם הסבר מעניין מאוד לפסוקים האלה: לפעמים אנחנו פשוט לא יודעים כי גבר עלינו חסדו. אין בעל הנס מכיר בניסו. האם אנחנו יכולים לשער איזה תהליך מורכב עוברים מרצחים שמתכננים לירות טיל על מטוס נוסעים? הובלת הטילים במדינה זרה, הסתתרות לפני ואחרי האירוע, תכנון מדוקדק לפרטי פרטים של מספר הטיסה, השעה והמסלול וכו'. כל מה שחשו אותם 261 נוסעים שניצלו ממוות בטוח בהפרש של אלפית השניה, הוא טלטלה קטנה ושני שובלי עשן. אנחנו אפילו לא יודעים כמה אסונות כאלה נמנעו. בכל פעם שנתפס מחבל מתאבד לפני ביצוע ההתאבדות, האם אנחנו מרגישים את הנס שנעשה לנו? –מסתבר שרק אותם מחבלים יודעים כמה פעמים הקב"ה הציל אותנו.
במלחמת המפרץ נפלו על מדינת ישראל 39 טילי סקאד. אפילו במקרים שבהם ידענו מראש על יציאת הטיל, האזרחים בישראל אפילו לא היו במקלטים, אלא בחדרים אטומים. האם אפשר לשער כמה נזק זה יכול היה לגרום? –הקב"ה שלח לנו שם איתות. הטיל ה-40 לא נשלח לישראל, אלא לבניין ששהו בו חיילים אמריקנים. מאות הרוגים ופצועים מטיל אחד. האם אנחנו יודעים להעריך את הנסים הללו? מסתבר שהגויים הם אלה שנתבעים להלל את ה' על הנסים הגלויים שהוא עושה לנו, כי רק הם יודעים עליהם.
ועם כל זה, עדיין המציאות קשה. עדיין אין אנו מבינים את הפער הגדול שבין החלום למציאות. את החלומות פתרו לנו הנביאים. את המציאות אין מי שיפתור לנו. "אותותינו לא ראינו. אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה" (תהלים עד, ט). אנחנו מגששים באפלה, יודעים שלא עשינו מאומה כי שמו אותנו בבור, מנסים לכרות ברית עם כל מיני שרי משקים שיוציאו אותנו מפה, אבל לא יכולים לשער איך נצא החוצה מן הבור. גם "ויהי מקץ שנתיים ימים" כבר עבר, ואנחנו עדיין מחכים שיוציאו אותנו מהמצב הזה, לקיים את החלומות שחזו לנו הנביאים.