בס"ד כז טבת תשס"ט
דרשה לפרשת וארא
עמו אנוכי בצרה
כולם דיברו השבוע על הרגע ההסטורי: לאחר מאות שנים של עבדות וחוסר שוויון, הנה קם מנהיג מתוך הגזע שהיה נחשב נחות, צאצא לעם של עבדים, והופך להיות האיש החזק ביותר בעולם. אמנם הוא עצמו מעולם לא היה עבד, ואפילו בני משפחתו מעולם לא היו עבדים, אבל הוא נתפס כמייצג של כל בני המעמד הנמוך, וכולם שאבו השראה מהמהפך שהוא עשה במעצמה החזקה ביותר בעולם.
משה רבנו הוא חלק מעם ישראל - עם של עבדים. אמנם הוא עצמו מעולם לא היה עבד, ואפילו גדל בבתי מלכים. יתרה מזו: אפילו משפחתו, לפי חז"ל (שמות רבה ה, טז) מעולם לא עבדו בפרך - שהרי הם משבט לוי. אבל דוקא הוא נבחר להוציא את בני ישראל ממצרים. לכאורה צריך לשאול: האם לא היה מתאים יותר למנות לתפקיד הזה אדם שיודע את צער השיעבוד וחש אותו על בשרו? האם לא עדיף מנהיג שצמח מלמטה ומבין ללבו של העם, שעבר את כל התלאות ביחד איתם?
מסביר ר' יהונתן אייבשיץ (תפארת יהונתן שמות ו, יד) שהאיש שיוציא את ישראל ממצרים חייב להיות משבט לוי, מכיון שלגבי שאר השבטים היו אומות העולם מערערים על ייחוסן, בטענה השקרית "אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם" (רש"י במדבר כו, ה). כדי שיהיה ברור לכולם שמשה הוא מבני ישראל, הוא יכול להיות רק משבט שבו המצרים לא שלטו בגופם.
ואולם, מבחינתו של פרעה צריך להבין: למה באמת היו פטורים בני שבט לוי מעבודה? הרמב"ן (שמות ה, ד) כותב שהסיבה היא בגלל שהיה מנהג בכל עם היו חכמים שיורו את תורתם, ולכן פרעה שחרר את שבט לוי מעבודה כדי שהם יהיו המורים הרוחניים של עם ישראל. אבל ר' יהונתן אייבשיץ מסביר אחרת: פרעה ידע שהאיש שיוציא את ישראל ממצרים יהיה משבט לוי, ולכן הוא פטר אותם מראש מקושי השיעבוד, כדי שהוא לא יחוש את הכאב, וממילא יתלהב פחות בביצוע המשימה.
אבל פרעה טעה טעות יסודית: משה אמנם לא עבד באופן פיזי, אבל הוא חש את צערם של אחיו ממש כאילו היה זה צערו שלו: הדבר הראשון שמספרת התורה על משה הוא: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". כתוצאה מהכאב הזה עושה משה מעשים שאדם נורמלי לא היה מעז לעשות: הוא הורג איש מצרי בעת מילוי תפקידו, וזו, כמובן מרידה במלך. יתרה מזו: משה אינו מסתבך רק עם פרעה, אלא גם עם הקב"ה בעצמו. הוא מעיז לפנות אל הקב"ה בטרוניה שנשמעת מאוד קשה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". ואכן, המלים הראשונות בפרשתנו הן "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹקִים אֶל מֹשֶׁה", וכפי שאומר רש"י: "דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר". מה גורם למשה להתפרצות הזו כנגד פרעה, ואפילו כנגד הקב"ה? - התשובה היא שמה שגרם לכך הוא הכאב הגדול שלו. מסתבר שלא צריכים להיות באופן פיזי בתוך השיעבוד כדי לחוש את קושי השיעבוד. אם החיבור שלך לבני עמך חזק מספיק - הרי שהכאב שלהם הוא גם הכאב שלך, כמו שאמר ר' אריה לוין: "הרגל של אשתי כואבת לנו".
היכולת של מנהיג לחוש את כאבם של בני עמו היא המבחן הראשון והחשוב ביותר של משה רבנו. זו גם הסיבה שהקב"ה התגלה למשה דוקא בסנה, כפי שאומרים חז"ל (תנחומא שמות יד) שזה בגלל 'עמו אנוכי בצרה': כיון שעם ישראל נמצא בשיעבוד, גם הקב"ה, כביכול, משתתף בצער. גם יוסף, בעת שהיה שליט במצרים, לא שימש מיטתו בשנות הרעב - לא בגלל שהיה חסר אוכל על שולחנו אלא מתוך הזדהות עם ייסורי הכלל. זו הסיבה שברכתו של שבט יוסף היא: "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" - מכל כינויי הקב"ה שבט יוסף מתברך דוקא מהשוכן בסנה - הקב"ה, אשר נמצא עם ישראל בצרה - כי זוהי מעלתו של יוסף.
שושלת אחאב היתה כנראה השושלת שחטאה יותר מכל מלכי ישראל, אבל עם זאת בימיהם היתה מלכות ישראל בשיא תפארתה. הסיבה לכך היא היכולת שלהם לחוש את כאב העם. כשאחאב פוגש את אליהו בימי הרעב וקורא לו "עוכר ישראל" (מל"א יח, יז) זה לא נעשה כהתרסה אלא מתוך הכאב הגדול שהוא חש. כשבנו, יהורם, נמצא במצור - הוא אמנם לובש את בגדי המלכות כיאה למלך, אבל מבפנים הוא לובש שק (מל"ב ו, ל). גם הוא יוצא בתקיפות כנגד הנביא, ואומר "כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹקִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם" אבל גם כאן, כמו אצל משה ואחאב - אין זו אלא התפרצות של כאב בגלל צערם של ישראל. ההתפרצויות הללו של משה, אחאב ויהורם כנגד הקב"ה ונביאיו - הם שזיכו אותם ביכולת להיות מנהיגים אמיתיים.
זו, אולי הסיבה שמשה לא היה עבד בעצמו: אם משה היה חש את השיעבוד על בשרו בגלל שגם הוא עבד, הרי הוא בדיוק כמו כל אחד אחר. העובדה שהוא חש על בשרו את הכאב של האחרים - היא זו שהכשירה אותו להיות המנהיג האולטימטיבי.