בס"ד ה שבט תשס"ט
דרשה לפרשת בא
מכות או אותות?
כינויים שונים יש בתורה לעשר המכות שהיו במצרים: לפעמים הם נקראים מכות, לפעמים מגיפות, מופתים, נגעים, שפטים, ועוד. אבל הפסוקים הראשונים של פרשתנו מביאים כינוי נוסף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". למה נקראו מכות מצרים בשם אותות?
אחד מתלמידי הרשב"א, ר' יעקב סקילי, כתב ספר דרשות בשם 'תורת המנחה', ובו הוא מסביר (דרשה כב, עמ' 212) שהמלה 'אותות' היא באותה משמעות שאנחנו מכירים אותה מתחילת ספר במדבר (ב,ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - שם הכוונה למה שאנחנו מכנים היום דגל. אגב, זו גם המשמעות של המלה נס, כפי שאומרת התורה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (במדבר כא, ח). וכך הוא מסביר את הדברים: כשרואים קבוצה גדולה מאוד של אנשים מפוזרים כצאן אשר אין להם רועה, אין מה לחשוש מפניהם. אבל ברגע שיש אות וסימן באמצע המחנה, שמעיד על כך שיש להם מנהיג וכולם סרים למרותו - הרי החיל הגדול הזה בהחלט מעורר יראה. כך היה העולם בימי פרעה - מלא באנשים ובבריות, אבל עולם כמנהגו נוהג ולא ניתן היה לראות בעיניים את המנהיג המאחד את הכל, שכולם סרים למרותו. אבל מרגע שהונף הדגל, נראה הנס - האות, היה ברור לכולם שיש מנהיג לעולם. לכן נקראו המכות הללו גם בשם נסים ואותות.
זהו היופי של השפה העברית, אם יודעים להבין כל מלה: בכל פעם שאנחנו משתמשים במלה 'נס' - אנחנו צריכים לשים לב למשמעות של המלה הזו: זהו דגל שמאותת לנו שיש בורא לעולם. באופן דומה אומר הזוהר (פרשת וירא דף קטו, א) שגם כשמשתמשים במלה 'מזל' צריך להבין שזה מלשון נזילה: זה לא מקור הטוב, חלילה, אלא רק הצינור שבו הקב"ה משפיע עלינו את הטוב.
מכות מצרים, אם כן, הם הסימן שמעיד על בריאת העולם. זו גם הסיבה שחז"ל אמרו שעשר המכות הללו הן כנגד עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. וכך אומר המדרש (פסיקתא זוטרתא שמות ט, יג): "יבואו עשר מכות, ויפרעו מפרעה ומן המצריים, שרצו לשעבד עם ישראל, שבעבורם נברא העולם בעשרה מאמרות". המדרש אמנם אינו מפרט מהו הקשר בין עשרת המאמרות שבהם נברא העולם לבין עשר המכות, אבל נראה שבהחלט יש קשר בין שתי העשיריות: מכת דם היא כנגד מאמרו של הקב"ה: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד", שגם שם הוא מצוה על המים לעשות את דברו. מכת צפרדע היא כנגד המאמר: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", שהרי אלו הם שרצים שיצאו מן המים. מכת כינים היא כנגד המאמר: "פְּרוּ וּרְבוּ", שהרי אמרו חז"ל (שבת קז, ב) על הכינים שהם בעל החיים היחיד שאינו פרה ורבה. מכת ערוב היא כנגד "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", שהרי זו המכה שבה מדגיש הקב"ה פעמיים את נושא ההבדלה "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ... וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ". מכת דבר היא כנגד "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", שהרי כל הבהמות הללו מתו בדבר. מכת שחין היא כנגד "נַעֲשֶׂה אָדָם", שהרי זו המכה היחידה שפגעה ישירות באדם. מכת ברד היא כנגד "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" שהרי כל עולם הצומח הושחת בברד. מכת ארבה היא כנגד: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", שהרי הארבה גרם לכך שלא יראו את אור השמש. מכת החושך היא כנגד "יְהִי אוֹר", כמובן. ומכת בכורות, אשר מסוכמת בתהלים במשפט (עח, נא) "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם", היא כנגד המאמר הראשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", שהרי חז"ל אמרו (ראש השנה לב, א) שגם הפסוק הזה הוא אחד מעשרה המאמרות.
עשר המכות, אם כן, הם האותות - הסימנים - לכך שהקב"ה ברא את העולם ומנהיג אותו. דוקא המצרים, אשר יסוד אמונתם הוא הכפירה בבריאת העולם, כמו שקראנו בהפטרה של שבוע שעבר: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג), דוקא הם צריכים את האותות הללו.
אבל, כאמור, לאותות האלה יש שני תפקידים: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". מצד אחד אנחנו צריכים ללמד את המצרים את המסר הזה שיש בורא לעולם, אך מצד שני צריכים גם להפנים אותו בתוכנו. לכן סיומה של הפרשה הוא בפסוק: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". האותות האלה הם טביעת האצבע של הקב"ה בעולם, וכשרואים אותם - רואים את הבורא.