בס"ד כ כסלו תשס"ה
3 בדצמבר 04
דרשה לפרשת וישב:
כוחה של התקשורת
בתקופה האחרונה מרבים לדון על כוחה של התקשורת. תחקיר עיתונאי שגרם לאדם להתאבד לפני שבועיים, תכנית טלויזיה שגוזרת את גזר דינו של קצין בצה"ל, פרסום עיתונאי שגרם לפיטוריו של מפקד אוגדה, צילום של התעללות כביכול בפלשתיני במחסום, ועוד – אלו רק מקצת הדוגמאות הגורליות של השבועות האחרונים. התקשורת אינה רק מפרסמת מה קורה, אלא גם גורמת לגזר הדין להיות כך או אחרת. מסתבר שגם בתורה היו מודעים לכוח שיש לדעת הקהל.
כשאשת פוטיפר התייאשה מנסיונותיה לשכנע את יוסף לשכב עמה, היא החליטה להתנקם בו, ולגרום לבעלה להשליכו לבית הסוהר. לצורך כך היא העלילה עליו שהוא ניסה לפתות אותה, ורק כשצעקה בקול גדול הוא ברח והשאיר את בגדו בידה. כדי לשכנע את בעלה היא החזיקה בידיה ראיות מוצקות – את בגדו. אך לשם מה היתה צריכה אשת פוטיפר להקדים ולספר את כל העניין לאנשי ביתה? הרי להם אין כל השפעה על החלטתו של פוטיפר לשים את יוסף בבית הסוהר!
התשובה היא שהיא רצתה ליצור דעת קהל. פוטיפר עלול עוד לסלוח ליוסף הנאמן על המעשה, ואולי אפילו לפקפק באמינותה של אשתו, אם הדבר היה רק בין שניהם. אבל כיון שכל אנשי הבית מכירים את הסיפור, והם מחכים לראות כיצד ייגזר דינו של יוסף, אין ספק שפוטיפר לא יוכל לעבור על כך לסדר היום. פרסום הפרשה, אם כן, הוא זה שגזר במידה רבה את תוצאותיה ואת פסק הדין.
חכמתה של אשת פוטיפר לא היה רק יכולת השימוש במדיה הזו שנקראת דעת הקהל, אלא גם במניפולציה שהיא עושה. היא מתכננת בדיוק איך להציג את הדברים בתקשורת, ואיך להציג אותם אח"כ לבעלה. לאנשי ביתה היא אומרת: "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ", בעוד לבעלה היא אומרת: "בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי". ראשית, יש לשים לב לניסוח. המשפט השני הוא ניסוח משפטי ענייני. המשפט הראשון נאמר בציניות מרושעת, ומטרתו רק לגרום לאוירת הסתה.
הבדל נוסף בין תיאור הדברים לעבדי ביתה לתיאור הדברים לבעלה, הוא האופן שבו היא מגדירה את יוסף. בפני בני ביתה היא מכנה אותו איש עברי. היא אינה אומרת 'עבד', כי זה עלול לגרום להם לרגשי הזדהות. הרי בסופו של דבר גם הם עבדים שלה, והם עלולים להיות בצד שלו. לבעלה היא כבר תאמר 'העבד העברי'. כמובן שהיא לא מפסיקה להדגיש את היותו עברי, כדי לגרום לתחושת סלידה ממנו, שהרי המצרים מתעבים את העברים "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם".
ההבדל השלישי הוא ההזדהות שלה, כביכול, עם אנשי ביתה. "הביא לנו... לצחק בנו". פתאום היא ביחד עם העבדים שלה בסירה אחת, וכנגדם נמצא יוסף. במצרים, ארץ המעמדות, אין שום משותף לאשת פוטיפר ולאנשי ביתה. העבדים הם במעמד אחר לגמרי מהנכבדים. אבל לצורך יחסי הציבור היא מוכנה גם להתחבק עם העבדים ולומר לה שיוסף הוא האויב המשותף שלהם.
אינני יודע אם פוטיפר אכן השתכנע מדבריה של אשתו. העובדה היא שהוא לא הרג את יוסף, אלא שם אותו בבית הסוהר המכובד ביותר. לפי חז"ל הוא אף יתן לו מאוחר יותר את בתו לאשה. אבל גם אם אשמתו של יוסף לא הוכחה, הרי שגזר דינו נקבע בעקבות פרסום הפרשה. בכך הצליחה אשת פוטיפר.
ההתלבטות של אנשי התקשורת האם לחשוף פרשיות או לא – צריכה לקחת בחשבון גם את העובדה הזאת. אתם לא רק מפרסמים, אלא גם משפיעים על גזר הדין. לכן, בשבוע שבו למדנו מתמר שהעדיפה להשליך את עצמה לכבשן האש ולא להלבין פני אדם שעשה לה עוול גדול ברבים, יש ללמוד היטב את כללי החפץ חיים (כלל י) לפני שמפרסמים ידיעות או תחקירים כאלה. אלו הכללים לפני כל פרסום עוולה ברבים:
א. שהעובדות יהיו ברורות מעל לכל ספק. על סמך השערות ועדויות שונות אסור לפרסם כלום.
ב. שאין אפשרות לדון את האדם לכף זכות, וברור שנעברה עבירה.
ג. שייעשה קודם נסיון לדבר אישית עם החשוד. רק אם נסיונות ההידברות כשלו, מותר לפרסם.
ד. שיפורסם בדיוק מה שהיה – ללא תוספות, ללא השערות, וללא מניפולציות.
ה. שכל כוונת המפרסם תהיה לתועלת ולא למניע אישי (דבר שקשה לומר על ערוץ מסחרי!)
ו. אם אפשר להביא לעשיית דין ללא הפרסום – אסור לפרסם את הדברים.
ז. אם הנזק שייגרם מהפרסום גדול יותר מהנזק שהיה נגרם אילו הועמד לדין – אסור לפרסם.
מסופקני אם כל הכללים האלה עומדים לנגד עיניהם של התחקירנים השונים. אבל סביר להניח שאם כך היו פני הדברים, אולי הרייטינג היה יורד קצת, אבל לא היינו מגיעים להתאבדות של נאשם.