בס"ד י אדר תשס"ט
דרשה לפרשת תצוה
אהבת אחים
אלה שחושבים שצריך להחליף את שיטת הממשל בישראל כדי שתהיה ממשלה יציבה, יכולים להציץ במגילת אסתר ולראות איך הדברים נראים שם: מתברר שגם לאחשורוש לקח זמן רב להרכיב קואליציה, והמחיר היה הרבה יותר גבוה ממה שמקובל במקומותינו: אחרי שלוש שנים של מו"מ, הוא עושה משתה של חצי שנה לכל הפוליטיקאים, ואח"כ עוד שבוע לאלו שהיו בשושן. נחלקו חז"ל (מגילה יב, א) האם אחשורוש היה מלך חכם או טיפש. קודם הוא עשה משתה לכל שריו ועבדיו מכל מדינות מלכותו, ורק אח"כ הוא עשה משתה קטן יותר - בן שבוע בלבד - לכל העם הנמצאים בשושן. המחלוקת היא האם באמת נכון לפנות קודם לאלו שרחוקים ממנו, מכיון שלגביהם יש חשש גדול יותר למרד, ועדיין לא לפנות לשותפים הטבעיים שלו, אשר מונחים בכיסו בין כה וכה, או שעדיף לפנות קודם לשותפים הטבעיים, כדי שאם ימרדו בו האחרים - עדיין יישאר לו רוב חוסם.
הגמרא מניחה שהאנשים שבשושן אוהבים את המלך בגלל הקרבה הפיזית. ככל שאדם קרוב יותר, הוא אוהב יותר. אבל פעמים רבות המציאות הפוכה. אין לך שני אנשים קרובים כאחים שגדלו יחד. ובכל זאת, כמעט כל האחים בתנ"ך שנאו זה את זה. ואולם, ישנם שני אחים אשר מסמלים את האהבה הגדולה ביותר, והם משה ואהרון. אומר דוד המלך בתהלים (פרק קלג): "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו".
הקשר המיוחד שבין משה ואהרון מתחיל בדברי ה' למשה: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". אומרים על כך חז"ל (שבת קלט, א): "בשכר 'וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ' זכה בחושן המשפט על לבו". מכל הדברים הגדולים שקיבל אהרון, חז"ל אומרים שדוקא החושן, שאותו מקבל אהרון בפרשתנו, הוא השכר בעבור שמחתו. מה הקשר בין שמחת אהרון כשהוא ראה את משה לבין חושן המשפט?
מסביר הר"ן (בדרוש השלישי) שאדם אחֵר בנעליו של אהרון היה עלול לקנא במשה על כך שהוא - האח הצעיר - קיבל את הנבואה, ואילו אהרון לא זכה לכך. יתרה מזו: חז"ל אומרים (תנחומא שמות כד) שבמשך כל השנים שמשה היה במדיין היה אהרון הנביא של כלל ישראל, והנה אומר הקב"ה למשה שדוקא הוא יהיה זה שיוציא את ישראל ממצרים. זו הסיבה שמשה סירב בהתחלה לקבל את השליחות, מכיון שהוא לא רצה לפגוע באחיו. אבל אהרון - לא רק שלא קינא במשה - אלא אף שמח. והתורה מדגישה שלא היתה זו שמחה מהשפה ולחוץ, כי אם גם שמחה בלבו. לכן שכרו של אהרון, במידה כנגד מידה, היה דוקא לקבל את חושן המשפט ובו האורים והתומים. האורים והתומים היו מעין נבואה שהיתה בידי הכהן הגדול, כשכר על שמחתו כשאחיו התמנה להיות אב הנביאים.
אבל ישנו גם צד שני לאותו מטבע: בפרשתנו גם מצטוה משה לנהל את כל ענייני הקרבנות בחנוכת המשכן. דוקא הוא, ולא אהרון, זוכה לחנוך את המזבח. כשם שאהרון הופך להיות נביא במצבים מסוימים, כך משה הופך להיות כהן גדול במצבים מסוימים. הסיבה לכך היא אותה סיבה: כשהתמנה אהרון להיות כהן - משה לא רק שלא קינא בו, אלא הרגיש כאילו הוא עצמו קיבל את המינוי. כך אומרים חז"ל (ויקרא רבה ג, ו) על הפסוק: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו" - וכי שני זְקָנִים יש לו, שצריך לומר "הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן"? - אלא, כיון שראה משה את שמן המשחה שירד על זקנו של אהרון, היה שמח כאילו על זקנו הוא יורד. אגב, הגמרא (זבחים קב, א) אומרת שהתכנית המקורית היתה שמשה יהיה כהן ואהרון לוי, אבל בגלל סירובו של משה נטל אהרון את תפקיד הכהונה. למרות זאת, משה אינו מקנא באהרון אלא שמח בשמחתו.
אהרון שמח במינויו של משה לנביא - וממילא קיבל גם הוא צד מסוים של נבואה. משה שמח במינויו של אהרון לכהן - וממילא קיבל גם הוא צד מסוים של כהונה.
אמר פעם חכם אחד: אם אתה רוצה לחיות את כל חייך בשמחה - שמח בשמחתם של אחרים. הרי לכל אדם קורים דברים רעים במהלך חייו, ולא יכול להיות שיהיה לך רק טוב. אבל בכל רגע נתון קורה משהו טוב למישהו בעולם. אם אדם מרגיל את עצמו לשמוח בשמחתם של האחרים - השמחה שלהם היא השמחה שלו.
הפסוק השלישי והאחרון באותו מזמור תהלים שציטטנו הוא: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" לא ברור, לכאורה: כיצד יכול הטל של החרמון לרדת על הררי ציון? - התשובה היא שאם אתה יושב בציון ואכפת לך מהטל שיורד בחרמון, אתה יכול להרגיש כאילו הטל יורד עליך.
את המחסור בגשמים מרגישים בכל ארץ ישראל, ולכן גם שמחת הגשמים - בין אם ירדו בחרמון ובין אם ירדו בציון - קיבלנו כולנו. ומי יתן ונזכה תמיד לדעת לשמוח כל אחד בשמחת השני.