בס"ד יז אדר תשס"ט
דרשה לפרשת כי-תשא
על קרינה ואיכות הסביבה
יש אנשים המאריכים בתפילה. יש כאלה שתפילת העמידה שלהם יכולה להיות יותר מעשר דקות. אבל גם המאריכים הגדולים ביותר לא יגיעו למצב של תפילה במשך ארבעים יום וארבעים לילה רצופים. ואולם, זה מה שעשה משה רבנו לאחר חטא העגל. הוא עצמו יעיד על כך (דברים ט, יח): "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ". איך אפשר להתפלל כל-כך הרבה? איך אפשר לעסוק במשך תקופה כל-כך ארוכה בחטא אחד? - מסתבר שבשבוע האחרון שוב למדנו שאם כל המדינה יכולה לעסוק באובססיביות כזו בחטאו של משה אחד (להבדיל), משה ודאי יכול לעסוק ארבעים יום בתפילה על חטא של עם שלם...
לאחר אותה תפילה ארוכה, עולה משה שוב להר סיני לקבל את הלוחות השניים. רק כשהוא יורד מההר בפעם השניה אומרת התורה "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". קרינה זו גרמה לכך שמשה נאלץ להסתיר את פניו במסוה כדי שבני ישראל יוכלו לגשת אליו. כותב על כך רש"י: "בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה. שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר 'ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל', ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים".
ואולם, לפי הדברים האלה היינו מצפים שהקרינה החזקה על פני משה תהיה מיד לאחר החטא. ואולם, כשירד משה מהר סיני בפעם הראשונה לא מצינו שום בעיה להסתכל על משה. יתרה מזו: התורה אומרת בפרשתנו: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה". לא רק שלא כתובה שום בעיה להסתכל על משה, אלא אפילו פירשו בחז"ל לפי אחת הדעות (ירושלמי שקלים ה, ב) שהם לא התביישו לומר: "כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שמן. הכל הוא אוכל משלנו".
רק בפעם השניה, אחרי שהקב"ה כבר מחל לישראל והם קיבלו את הלוחות השניים, הם פתאום רואים את הקרינה על פני משה. ולכאורה הדברים תמוהים: הרי אין לשער את גודל הפער בין הדרגה של משה רבנו, לאחר ארבעים יום בהר סיני כשהוא יורד עם לוחות הברית הכתובות באצבע א-לוקים, לבין הדרגה של עם ישראל בזמן שהם חטאו בחטא העגל. ובכל זאת, למרות הפער העצום הזה, אין להם שום בעיה להסתכל עליו. ואילו אחרי שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומשה יורד עם לוחות שהוא עצמו פסל - דוקא אז הם לא יכולים להביט בפניו.
התשובה היא שישנם שני שלבים בחטא: בשלב הראשון החטא לא עושה שום רושם על האדם. פעמים רבות שומעים תיאור של אנשים שפרקו עול - כיצד הם הרגישו בפעם הראשונה שהם חיללו שבת במזיד. הם חשבו שהשמיים יפלו או שימותו מיד במכת ברק - וזה לא קרה. הם פשוט לא הרגישו שום דבר. הסיבה היא שבשלב הזה בכלל לא באים הייסורים. הייסורים באים רק אחרי שאדם מתחיל לעשות את הצעד הראשון בחזרה. כמו אותו אדם שקפץ מראש הבניין, ולאחר שצנח כעשר קומות, בעודו באויר, שואל אותו מישהו איך ההרגשה. התשובה שלו היא "בינתיים בסדר"... בשלב הזה עדיין אין ייסורים. בשלב שבני ישראל שקועים עמוק בתוך החטא הם בכלל לא מסוגלים לראות את הפער הגדול בינם לבין משה. הגרועים שבהם מסוגלים אפילו לדבר על שוקיו ועל צוארו השמן. רק אחרי שהם מתחילים להתקדם, אחרי שהחטא כבר נסלח, הם מבינים את גודל התהום שהם נפלו אליו, ואז הם אינם מסוגלים אפילו להביט בפני משה. מכאן מתחילה העליה הקשה, וזהו המקום שבו מתחילים לפגוש את ייסורי החטא.
לאחר ששובר משה את הלוחות אומר הקב"ה למשה: "אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ. וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ", ותגובתם של בני ישראל היא: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". הם מבינים את גודל התהום שנפלו אליה. רק בשלב הזה, משה לוקח את האוהל שלו ומעביר אותו לקצה המחנה. מכיון שבינתיים המשכן לא בנוי, והקב"ה נועד עם משה באוהל הזה, זהו המקום שנקרא אוהל מועד. בינתיים "כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". מעשה זה נועד להמחיש לבני ישראל את המצב שהשכינה אינה שורה בתוכם. אבל לאחר שנבנה המשכן, וחטא העגל התכפר באופן סופי, אוהל מועד הוא כבר לא האוהל הפרטי של משה אלא המשכן שכלל ישראל שותפים בבנייתו, והוא לא נמצא בקצה המחנה אלא במרכז, בלב לבו של המחנה. העברת האוהל של משה אל מחוץ למחנה בשלב של תחילת התשובה, איפשרה את השמחה הגדולה שבהחזרת השכינה בחזרה לעם ישראל בחנוכת המשכן.