בס"ד כד אדר תשס"ט
דרשה לפרשת ויקהל - פקודי
כל הזהב העשוי למלאכה
נושא פדיון השבויים נמצא בכותרות כבר זמן רב, לצערנו. השבוע קבעה הממשלה שלמרות ש"אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, י), בכל זאת גם לפדיון שבויים יש מחיר, ולא כל מחיר ראוי לשלם. אם היה מדובר בשאלה של כסף - נראה שבסופו של דבר היינו משלמים כל מחיר. אמנם המשנה (גיטין ד, ו) קבעה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהן, אבל לאורך ההסטוריה היו הרבה מקרים של אנשים שנפדו במחיר מופקע, וחלק גדול מהכסף הגיע מתרומות. מי יכול לסרב לתרום כסף לצורך מצוה גדולה כל-כך? המשנה מנסה לעמוד בפרץ ולקבוע תג מחיר שאין לשלם מעבר לו, אבל הלב הרחום של היהודים נכשל פעמים רבות.
ואם בגיוס כספים לפדיון שבויים העבודה קלה יחסית, הרי שבגיוס תרומות למשכן העבודה צריכה להיות אפילו יותר קלה. ישנם שני סוגי תורמים פוטנציאליים למשכן: סוג אחד הוא האנשים הטובים שמוכנים לתרום צדקה כמעט לכל נושא שיידרש. הרי המשכן הוא פרויקט חד פעמי גדול, ויש לו גם מימד רוחני, וזה שילוב מנצח ליחצ"נים. הרבה אנשים היו רוצים ששמם יונצח בפרויקט כזה. על אנשים כאלה אומר המדרש (ילקוט שמעוני רמז שסח): "אמר ר' אחא בר אבא: אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".
אבל מגייסי התרומות יודעים שישנו גם סוג אחר של תורמים. אלו הם אנשים שמוכנים לתרום את הזהב שלהם רק למטרות שהם מזדהים איתם באופן מלא, ורק כשהם יודעים בדיוק לאן זה הולך. למגייס הרבה יותר קל לעבוד עם הקבוצה הראשונה. הם יתנו את הכסף ולא יחזרו אליו יותר. הקבוצה השניה תבקש דו"ח, ותבוא לבקר, ותוודא שהכסף הגיע בדיוק ליעד שאליו הוא גוייס.
לצורך בניית המשכן הקב"ה מעוניין רק בקבוצה השניה. כאשר גייס אהרון את הזהב לעגל, הוא לא ערך חשבון לאף אחד, ולא הגביל את התורמים. כל אחד נתן כל מה שהוא רצה לתת, ואהרון מעולם לא הפסיק את זרם התרומות. כל הזהב הזה הותך ונעשה ממנו העגל. ומה היה בסופו של הזהב הזה? "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הזהב הזה עבר וכלה מן העולם בשריפה, בטחינה, בהמסה ובשתיה.
לכל דבר בעולם יש תכלית שבשבילו הוא נברא. יש דברים שהעולם צריך אותם באופן תמידי, כמו אויר לנשימה, ויש דברים שצריך אותם פעם או פעמיים בהסטוריה, וכל שנות קיומם בעולם הוא בשביל אותם רגעים. כפי שאמר מרדכי לאסתר חמש שנים אחרי שהיא נבחרה להיות מלכה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" - כל השנים שהיית בבית המלך, וכל השנים שעוד תהיי שם, נועדו רק בשביל הרגע הזה. בשביל מה נברא כל הזהב בעולם? האם אנחנו צריכים אותו לשימוש יומיומי? האם העולם היה חסר משהו אם בכלל לא היה חומר זה בעולם? - אומר המדרש (שמות רבה לה, א): "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? - בשביל המשכן ובשביל בית המקדש, שנאמר "וזהב הארץ ההיא טוב", וכתיב "ההר הטוב הזה והלבנון".
זאת הסיבה שמשה השמיד את העגל באופן טוטאלי. הזהב לא נברא בעולם בשביל לשמש חומר גלם לעגל. זהב שהפך להיות עגל ראוי לאבד מן העולם. לכן הזהב שבמשכן לא יכול לבוא משאריות של העגל. את הפסוק: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ" מפסק החיד"א, בספרו 'חומת אנך', כך: "כל הזהב העשוי והנברא בעולם, לא היה אלא בעבור מלאכת המשכן".
הזהב שהגיע למשכן אינו אותו זהב שהגיע לעגל. אותם אנשים ש"אין אתה יכול לעמוד על טיבם" כבר נתנו את כל הזהב שלהם לעגל, שהרי אף אחד לא עצר את התרומות ההם. הזהב שהגיע למשכן היה זהב של אנשים שבודקים לפני שהם תורמים, ומבקשים דו"ח מפורט על כל התרומות: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה... כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". במשכן, שלא כמו בעגל, יש תכנית מדוייקת עם כמויות מפורטות ודו"ח שמסביר בדיוק לאן הלכו התרומות. מי שתורם את כספו באופן כזה, אינו מאבד את הכסף אלא משקיע אותו. על כך אמר בעל הטורים שהמלה 'ונתנו' ניתנת להיקרא ישר והפוך - כי מי שנותן באופן כזה, גם מקבל שותפות מלאה בבניין המשכן ובהשראת השכינה בעם ישראל.