בס"ד כט כסלו תשס"ד
24 בדצמבר 03
דרשה לפרשת מקץ: מה עם האח שבכלא?
סבל רב עבר על יוסף עד שהגיע לאן שהגיע. עכשיו נראה שהגיע תורם של אחיו לסבול קצת. אנשים במעמד כלכלי גבוה ומכובד, נאלצים לבקש טובות ממלך מצרים שיתן להם אוכל, ופתאום מאשימים אותם בהאשמות חמורות של ריגול. הם יודעים כי כל מה שהם עשו נעשה בתום לב, וגם אם יש דברים שנראים מוזרים קצת (כמו העובדה שנכנסו בשערים שונים) אין בזה בכדי לפגוע בבטחונה של האמפריה המצרית. אבל ידיעתם אינה עוזרת במקרה זה. השליט העקשן אינו מוכן לוותר, והוא דורש מאסר מיידי של אחד מהאחים. שוב ייאלצו האחים לחזור לאבא ולומר לו שאחד מילדיו לא שב איתם.
כיצד יקבל זאת אבא? כיצד יחיו האחים בידיעה שהבן נמק בכלא המצרי? ייסורים אלו גורמים לאחים לחשוב: על מה מגיע להם עונש כל כך חמור? האם עשו אי פעם חטא בסדר גודל כזה, שבגללו מגיע להם סבל נורא? זהו הזמן לחשבון הנפש של האחים.
-האחים עצמם הגיעו למסקנה. אכן הם עשו דבר נורא. היה זה לפני שנים רבות, כשיוסף היה איתם בבית. בשלב זה היינו מצפים לשמוע שהם חוזרים בתשובה על כך שמכרו את יוסף. אך לא כך הם פני הדברים: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". לא על מכירת יוסף הם מרגישים אשמים, אלא על כך שראו בצרתו של אחיהם ולא עשו דבר. גם אם הנסיבות הצדיקו את מכירת יוסף, שהרי בכך הם הגנו על עצמם מפני דחיה משושלת יעקב, אסור היה להם להתעלם מבכייתו של אחיהם. הם מרגישים שלא על המכירה הם נתפסים כאן, אלא על ההתעלמות.
מסופר על המשגיח של ישיבת מיר, שאחד התלמידים ביקש ממנו הלואה כספית, והוא נתן לו. כשהודה התלמיד לרב, ענה לו הרב שעדיף שלא יאמר תודה על ההלואה, כי יש בזה חשש ריבית דברים. לאחר זמן שוב ביקש התלמיד מהרב כסף, וקיבל. הלך התלמיד מבלי שהודה לו. קרא לו הרב ואמר: "נו, ומה עם תודה?" אמר התלמיד: "הרי לימדת אותי שלא לומר תודה!". ענה המשגיח: כן, אבל לא ראיתי אצלך את המאבק הפנימי של המצפון שמתעקש לומר תודה. גם אם יש הצדקה למה שאתה עושה, אתה צריך להתייסר.
האחים מבינים שהם לא נתפסים על כך שהם מכרו את יוסף, אלא על כך שלא התייסרו עם המכירה. הם ישבו לאכול לחם והתעלמו מהאח הצועק לעזרה. עכשיו הם רואים ושומעים את שמעון נאסר לעיניהם ואין לאל ידם לעשות כלום.
שמעון מוחזק במאסר בעוון ריגול, ואחיו נתקלים בקיר אטום בנסיון לשחררו. אבל המכה הקשה ביותר ניחתת עליהם כשמגיעים הביתה. פתאום גם בבית יש התעלמות ממצוקתו של שמעון. אפילו אבא – שהיינו בטוחים שיעשה הכל כדי להציל את בנו – לא עושה את המינימום הנדרש ממנו. כל מה שהוא צריך לעשות זה לשלוח את בנו הקטן, בנימין, כדי לשחרר את שמעון. והוא מסרב.
שמעון נמק בכלא המצרי עוד זמן רב, עד שמסיבה אחרת משתכנע יעקב: שוב אין אוכל, ושוב צריך לבקש אוכל מהמצרים. עכשיו סוף סוף משתכנע יעקב, והאחים יורדים למצרים עם בנימין. אילו היה יעקב מסכים לכך בשעה הראשונה, נראה שמשמעון היה נחסך סבל רב.
כיצד הרגיש שמעון בכל אותם שנים שאף אחד לא דאג לו? כיצד הוא מרגיש עם העובדה שכל אחיו עזבוהו לנפשו, הבטיחו לו שיעשו הכל על מנת לעזור לו, אבל פתאום – בגלל פחד מהאמפריה המצרית, או בגלל חשש רחוק שיקרה משהו גם לבנימין, לא עשו כלום ועזבוהו לנפשו? איך מרגיש אדם שמרגיש שתרם רבות לאנשים היקרים לו ביותר, ופתאום ננטש?
לא צריך להרחיק לכת עד שמעון כדי לנסות לתאר את ההרגשה. גם לא צריך ללכת למצרים של לפני שלושת אלפים שנה. מספיק לטוס לארצות הברית ולראות שם את אחינו נמק בכלא האמריקאי באותו עוון ממש.
יונתן פולארד, שכל עוונו היה שהעביר לישראל סודות לגבי סוריה, לוב, עיראק ואיראן – סודות שהאמריקאים התחייבו למסור לישראל בעקבות הסכמים בינלאומיים שהם הפרו – פעל מתוך מניעים אידיאולוגיים והעביר אותם לישראל. על כך הוא הואשם במסירת מידע מסווג לבעלת ברית, וקיבל עונש מאוד לא פרופורציונלי. ואנו יושבים בשקט במשך תשע עשרה שנה ולא עושים דבר, כי אנחנו מפחדים לסכן משהו בלתי ברור.
אינני יודע מה יש בכוחנו לעשות. אבל אנו לא נשפטים על מה שלא עשינו. חוששני כי נישפט על דבר אחד: "על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".
בשבוע זה, שבו זכינו לראות את השמחה שבחזרתם הביתה של ארבעת השבויים בקולומביה, אסור לנו לשכוח את השבוי האחד שפעל מתוך מניעים אידיאולוגיים, ועדיין לא זכינו לראותו בארצנו. ומי יתן ובזכות דברים אלו תגבר המודעות לשחרורו, ונזכה לראותו במהרה חופשי בישראל.