בס"ד ב ניסן תשס"ט
דרשה לפרשת ויקרא
פתח אהל מועד
לאחר שעסקנו במשך חמש השבתות האחרונות בבניית המשכן, אנחנו נכנסים לספר ויקרא. ספר ויקרא, שנקרא גם 'תורת כהנים' עוסק בדבר שבעבורו נבנה המשכן - הקרבנות. ובכל זאת, המלה 'משכן', שהופיעה בספר שמות 58 פעמים, ובספר במדבר 51 פעמים - מופיעה לכל אורך ספר ויקרא רק פעמיים. לכל אורך הספר המשכן לא נקרא 'משכן', אלא רק 'אהל מועד', כפי שמתחילה הפרשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". הסיבה היא שהמלה 'משכן' מתייחסת בעיקר למבנה הפיזי, ואילו הביטוי 'אהל מועד' מתייחס למשמעות של המקום - מקום ההתוועדות של הקב"ה עם משה, ומקום השראת השכינה.
מזבח העולה, כידוע, אינו נמצא בתוך המשכן אלא בחצר. אבל, כאמור, מקום המזבח לא נקרא בפרשתנו "חֲצַר הַמִּשְׁכָּן", כפי שהוא נקרא בספר שמות, אלא רק 'פתח אהל מועד': "וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". הדם נמצא בפתח אהל מועד.
את הדם שעל הפתח אנחנו מכירים כבר. עוד פחות משבועיים ניזכר בלילה שבו נאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". גם במצרים היה הדם על הפתח, וכשהקב"ה עבר בארץ מצרים להרוג את בכורות המצרים, הוא ראה את הדם שעל הפתח וכתוצאה מכך פסח על הבתים האלה.
הדם שעל הפתח ביציאת מצרים מהווה גבול בין המקום שאליו הקב"ה נכנס והמקום שאליו אין הוא נכנס. הדם שבפתח אהל מועד מהווה גבול בין המקום שאליו בני ישראל נכנסים למקום שאליו אין הם נכנסים.
ואולי יש כאן תהליך בן שלושה שלבים: בשלב הראשון, לפני יציאת מצרים, הקב"ה נמצא בחוץ והאדם מסתגר בתוך הבית, וישנו דם שחוצץ ביניהם. זהו השלב שבו הקב"ה מתערב בהסטוריה ועושה נסים גדולים, ולאדם אין שום חלק בזה. "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".
השלב השני הוא שלב ההליכה במדבר שבו בני ישראל הולכים עם עמוד הענן ועמוד האש - וההנהגה הנסית של הקב"ה הופכת להיות טבעית ושגרתית לבני ישראל. הם רואים את הקב"ה בלי הדם שחוצץ ביניהם. אותו פתח, אשר במצרים היה מסומן בדם והגביל את הכניסה, חוזר שוב ושוב בפסוקים שמתארים את התוועדות הקב"ה עם משה עוד לפני שנבנה המשכן: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ" - כל אחד עומד בפתח אהלו, ורואה את עמוד הענן שנמצא על פתח האהל של משה רבנו, ומשתחוה. כאן אין דם על הפתח, ואין שום חציצה בין העם לעמוד הענן, וכמובן לא בין עמוד הענן למשה, שנמצא בתוך האהל.
כשנבנה המשכן מושלם התהליך: שוב ישנו דם על הפתח, וזהו דם הקרבנות אשר פתח אהל מועד. אבל הפעם - בניגוד למה שהיה ביציאת מצרים - בני ישראל נמצאים מבחוץ והשכינה נמצאת בתוך האהל. הדם שנזרק בפתח המשכן אינו מסמל את המקום שאליו לא נכנס הקב"ה, אלא את המקום שאליו לא נכנסים בני ישראל.
הרמב"ן, בהקדמתו לחומש שמות, כותב כי ספר שמות נקרא ספר הגלות והגאולה, כי הגאולה ממצרים לא הסתיימה ביציאה הפיזית ממצרים אלא רק בבניית המשכן. יציאת מצרים איננה רק היציאה הפיזית ממצרים, אלא גם החזרה למצב שבו הקב"ה אינו מתערב באופן גלוי בהסטוריה, אלא נמצא בתוך אהל מועד, בלבו של מחנה ישראל. לכן הגאולה מסתיימת רק בסוף ספר שמות. רק כאשר הטבע חוזר למסלולו הרגיל, הקב"ה חוזר לשכון בתוך המשכן הפנימי, והדם שוב חוזר לתת את הגבולות הללו - אפשר לומר שהם חזרו למעלת אבותם.
שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר עוסק במשכן שנמצא בתוכנו: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". המשכן אינו גלוי ונראה לעין, אלא נמצא עמוק בתוכנו. המקום שבו נמצא המשכן הוא דוקא הלב - משאבת הדם - וזהו הדם שנמצא על הפתח. לא כמו הדם שהיה בפתח הבית ביציאת מצרים, כשהקב"ה היה בחוץ והאדם בפנים, אלא הדם אשר היה בפתח אהל מועד, שמעיד על השכינה שנמצאת בפנים אבל מקרינה על כל הסביבה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - בתוכם ממש.