בס"ד ב טבת תשס"ג
7 בדצמבר 02
דרשה לפרשת מקץ:
יושב בשמים ישחק
פעם ראיתי ספר ילדים, שבו בעמוד הראשון רואים ילד. בעמוד השני מתברר שהילד היה רק תמונה בקיר, ובעמוד השלישי רואים את כל הבית. בעמוד הרביעי מתברר שכל הבית היה מצויר על גב של אריזת עוגיות, שבעמוד הבא מתברר שהיא בידיו של איש, שבעמוד הבא מתברר שהוא יושב במכונית, שבעמוד הבא מתברר שהיא תמונה בפרסומת על דופן של אוטובוס. הספר יכול להימשך כך לעד, כשבכל עמוד מתברר לך שכשראית תמונה שלמה, בעצם ראית רק חלק קטן מתמונה הרבה יותר גדולה.
זאת התחושה שלי בכל פעם שאני חושב על פרשת השבוע. יעקב חושב שהוא רק שולח את בניו להביא אוכל, ומישהו מתנכל להם על לא עוול בכפם. אחי יוסף יודעים הרבה יותר: הם כבר מבינים שזה עונש על שמכרו את יוסף, ועל כן באה אליהם הצרה הזאת. יוסף ודאי הרבה יותר חכם מהם, כי הוא יודע שהם רק פיונים במשחק שהוא מתכנן. אבל גם יוסף הוא בסך הכל בובה בידיו של הקב"ה שרוצה לקיים את מה שהובטח לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". המפליא בכל הסיפור הזה הוא שכל הדמויות בפרשה פועלות אך ורק מתוך אינטרסים שלהם, ובכל זאת כולם מגיעים בסופו של דבר לקיום מה שהובטח לאברהם. אנחנו, שכבר מסתכלים על הכל מלמעלה, לא כל כך כועסים כשיוסף מאשים את אחיו בריגול, לא בוכים כששמעון נכנס לכלא, וגם לא נבהלים כשבשקו של בנימין נמצא הגביע. אנחנו כבר יודעים הכל. והכל מתקדם לפי הספר.
החכמה היא להיות בתוך הסיפור ולהרגיש כאילו אתה מסתכל מלמעלה. להרגיש שהכל בידיו של הקב"ה, וגם אם אתה לא בדיוק מבין מה הוא עושה שם, אתה יודע שיש כאן מהלך גדול מאוד. לצורך הסתכלות כזו צריך הרבה אמונה, אך גם הרבה ענוה. לדעת שאני לא מבין הכל, וגם לא מתיימר להבין הכל.
כשכתבו מרדכי ואסתר את מגילת אסתר, הם בחרו הרבה מאוד ביטויים מסיפור יוסף. המדרש אצלנו ובאסתר מביא דוגמאות לכך:
· אצלנו: "כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" ובאסתר: "באמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם".
· אצלנו: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף", ובאסתר "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי".
· אצלנו: "וילבש אותו בגדי שש... וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך", ובאסתר: "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
· אצלנו: "ואני כאשר שכֹלתי שכלתי", ובאסתר: "וכאשר אבדתי אבדתי".
באמת היו קוי דמיון רבים בין הסיפורים, שבהם אחד מבני עמנו עלה לגדולה, לאחר שמשרת בכיר הוצא להורג. בשניהם היהודי שמר את זהותו בסוד, שמתגלה ברגע דרמטי בסוף. בשניהם יש מעשה שנשכח ונזכר רק בלילה.
כשכתבו את מגילת אסתר רצו להדגיש את הקשר הזה, ולכן בחרו כל כך הרבה ביטויים מסיפור יוסף ואחיו. מרדכי ואסתר רצו לרמוז, שכמו שברור לנו היום במבט לאחור שסיפור יוסף היה מתוכנן ע"י הקב"ה לפרטי פרטים, כך גם מה שקרה בזמנם, היה מהלך מתוכנן ע"י הקב"ה למרות שהמן ואחשורוש פעלו ממניעים אגואיסטיים שלהם.
זה גם הסוד בכך שחנוכה נקבע כאילו על נס פך השמן ולא על נס הנצחון. ההדגשה שכל המרד היה מתוכנן ע"י הקב"ה, בשביל להחזיר את הדלקת המנורה, שבה בכל יום היה מתקיים הנס הזה, שהנר המערבי היה מקבל שמן ככל הנרות, והיה דולק יותר מכולם.
זה מה שרצו חז"ל לומר ליעקב, יוסף, פרעה, אחשורוש, המן, אנטיוכוס וכו': אתם תמשיכו לעשות כל מה שאתם רוצים, אבל יש מישהו מלמעלה שמתכנן את הכל, ובסופו של דבר נגיע לתוצאה הסופית הרצויה. וכפי שאמר דוד בספר תהלים (פרק ב): "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ, ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו. ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו. יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו".
אנחנו מחכים לראות את הצחוק הזה של הקב"ה, כדי שגם אנחנו סוף סוף נוכל לצחוק: "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה".