בס"ד ל ניסן תשס"ט
דרשה לפרשת תזריע - מצורע
מצורע טהור
הרבה זוגות שאני פוגש לפני החתונה עוברים חויה דומה: האשה משקיעה זמן, מאמץ וכסף רב כדי למצוא את שמלת הכלה שתהיה בדיוק לפי טעמה, אבל היא לא מרשה לחתן לראות כשהיא מודדת את השמלה, כדי שזה יישאר הפתעה בשבילו. אבל האמת היא שאם החתן יישאל איך נראתה שמלת הכלה של אשתו, כל מה שהוא יֵדע לומר הוא שהשמלה היתה לבנה... בפרשתנו מתברר שאפילו לצבע לבן יש כמה גוונים: המשנה (נגעים א, א) אומרת שיש ארבעה גוונים של לבן שהם טמאים: לבן כמו קרום של ביצה, לבן כמו צמר, לבן כמו סיד, ולבן כמו שלג. אני מניח שגם את הגוונים האלה אפשר לחלק לתתי-קבוצות. לאסקימואים, כידוע, יש עשרות מלים לתאר סוגים שונים של שלג...
אבל מלבד הקושי שלנו בהגדרת הצבעים של הנגעים, יש גם קושי בהבנת ההגיון שלהם: הרמב"ם (הלכות נגעים פרק ג) מונה את סימני הצרעת לעור, לשיער, לבגד ולבית, והסימן המשותף לכולם הוא שאם הנגע מתפשט והולך - זהו סימן טומאה. אבל בפרשתנו מתברר שיש לכך גבול: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו... וְטִהַר אֶת הַנָּגַע". דוקא כאשר הצרעת התפשטה בכל הגוף, חוזר האדם להיות טהור.
יש שמסבירים (טור, רלב"ג, ראב"ע ועוד) שהסיבה היא שכאשר הנגע מתפשט לרוחב, הוא פחות מתפשט לעומק, וזה מעיד על כך שהנגע כבר בדרך החוצה. אבל אם זו הסיבה, לא ברור מה ההבדל בין נגע שהתפשט על כל הגוף חוץ מנקודה אחת קטנה, לבין נגע שהתפשט על כל הגוף. כמו כן לא ברור למה כשהשטח הנגוע מתחיל להצטמצם בחזרה חוזר האדם להיות טמא! הרי לכאורה המצב רק משתפר! יתרה מזו: הרמב"ם (הלכות נגעים ז, ב) פוסק שאם אדם מגיע לראשונה כשכל גופו מכוסה צרעת - הוא טמא! רק אדם שהיה טמא ואח"כ הצרעת התפשטה על כל גופו הופך להיות טהור! מה ההגיון בכך?
יכול להיות שההסבר לכך הוא שהטומאה נועדה לתקן את האדם. כל עוד יש באדם נקודה בריאה, אפשר לקוות שהוא יצליח לפתח אותה והיא תתגבר על הצרעת. לכן מי שיש לו צרעת שמתפשטת והולכת, אנחנו כל הזמן מקוים שהוא יחזור בתשובה והצרעת תחזור ותיעלם. אבל ברגע שהצרעת מכסה את כל עורו, אין תקוה לאיש הזה - וממילא אין טעם לטמא אותו.
ישנם מצבים שבהם אם אתה יודע שאין תקוה, עדיף לא לנסות להילחם בהם. מדינות רבות, ובהן גם ישראל, החליטו להחרים השבוע את ועידת דרבן השניה בגלל שהם ידעו מראש מה יהיה שם. גם אם נאומו של נשיא איראן הסתיים באמירה: "בואו נשלב כולנו ידיים באהבה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, עולם מלא אהבה וברכה, וללא עוני ושנאה", כולנו מבינים שהעולם ללא שנאה שהוא מדמיין יהיה כך בגלל שהוא מתכנן להרוג את כל מי שהוא שונא... מכיון שכך, ההנחה היתה שעדיף לא להיות נוכח בועידה הזו מאשר לנסות לעדן את החלטותיה.
כאשר אדם נטמא, והנגע המשיך להתפשט עד שהוא התפשט בכל גופו, התורה אומרת שהוא טהור. ולכאורה צריך לשאול: איך הוא נהיה טהור כל-כך מהר? למה הוא לא צריך לעבור את כל התהליך שכל מצורע עובר כדי להיטהר - עם ציפורים ועץ ארז וקרבנות וכו'? - התשובה היא שהוא טהור רק באופן זמני: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא, וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא". האדם הזה טהור שכל הזמן מחכה לרגע שהוא יחזור להיות טמא. הוא טהור כזה שאף אחד מאיתנו לא היה יושב לידו...
בדרך כלל אומרים שכל סוגי הטומאה קשורים למוות. אבל האמת היא שצריכים להיות שני דברים כדי להגדיר טומאה: מוות מצד אחד, וקדושה מצד שני. וככל שדבר הוא יותר קדוש, הוא נטמא יותר בקלות. הטומאה היא לא החדלון עצמו אלא ההבדלה שבין החיים לבין המוות.
כשיש בעורו של אדם חלק אחד חי וחלק אחד מת - האדם טמא. הטומאה הזו נועדה לגרום לאדם לשים לב לפער שבין החיים והמוות שבעורו. אבל אם כל עורו מת - אין כאן טומאה, כי אין לה על מה לחול. ביום שמתחיל להיראות באדם זה בשר חי - הוא נטמא, כי שם מתחילה העבודה. למרות שעכשיו הנגע נמצא ברגרסיה, וניתן היה לחשוב שהמצב משתפר - דוקא אז האדם נטמא, כי הסכנה לקלקול גדולה יותר. אמר לי פעם עובד סוציאלי: כשאדם נמצא בדכאון עמוק, אין שום חשש לחייו. החשש מתחיל כאשר הוא מתחיל לצאת מהדכאון.
אומרת התורה: "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי -יִטְמָא. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ, הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא". הטומאה איננה בבשר המת. הטומאה היא בבשר החי. ואולי יש כאן גם רמז: כשאתה מחפש את הנגעים, תתמקד בבשר החי, בטוב שבאדם - ורק כך תצליח לתקן את האדם.