בס"ד א טבת תשס"ד
26 בדצמבר 03
דרשה לפרשת מקץ:
למה זה קורה לנו?
ישנו קטע בספר 'תיאום כוונות' (עמ' 98) שבו מתאר הרב סבתו שיחה שהיתה לו עם חברו על האפשרות שיפלו בשבי ונפסיד במלחמה. המ"מ החילוני, שהקשיב לשיחה ולפלפול האם מותר להתאבד במקרים כאלה או לא, אמר להם: "אני לא יודע מה אתם מדברים ומה כתוב במקורות שלכם, אבל דבר אחד אני יודע: אנחנו ננצח". זה קצת מביך לשמוע מלים של אמונה מפי אדם אחר, כשאתה היית זה שצריך לומר אותם.
נראה שכך מרגישים אחי יוסף, כשהם באים לארמונו של יוסף עם הכסף שהם מחזירים למצרים. במפגש הראשון שלהם עם מנכ"ל הבית של יוסף הם אומרים לו: "בִּי אֲדֹנִי, יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל: וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ, כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלו,ֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ: וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל, לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ". הם לא יודעים מי שם את הכסף באמתחותיהם. אין להם מושג איך הוא הגיע לשם, אבל ברור להם שזה הכסף שהם שילמו. תשובתו האמונית של המנכ"ל הפתיעה אותם מן הסתם: "שָׁלוֹם לָכֶם, אַל תִּירָאוּ אֱ-לֹקיכֶם וֵא-לֹקי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם". מה, אתם לא יודעים שהקב"ה יכול לעשות נסים? הוא בטח עשה לכם נס קטן והביא לכם מטמון. הייתם צריכים לחשוב על זה לבד. ובזה תם הדיון.
אבל אותו מנכ"ל, כשהוא רודף אחריהם ומוצא את הגביע באמתחת בנימין, כבר לא יגיד להם שאולי הקב"ה שם את הגביע באמתחתו. כאן הוא דוקא הפך להיות אתאיסט גמור... דוקא האחים, שלמדו ממנו שיעור באמונה, הפנימו את המסר. כשיוסף אמר להם: "מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי", עונה יהודה: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱ-לֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". אנחנו לא חטאנו ואנחנו לא עשינו שום דבר, אבל הקב"ה מצא את עוון עבדיו והוא מעניש אותנו עכשיו.
אבל האמת היא שהאחים לא למדו את המסר הזה מהמצרי. הם בעצמם כבר אמרו את זה בפעם הראשונה שבאו למצרים, כשהצרות שלהם עוד היו הרבה פחות חמורות. כשנלקח מהם שמעון ונאסר לעיניהם הם אמרו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". הם יודעים שהם אינם מרגלים, אך הם מניחים שאם קורה להם דבר נורא כזה, ואחד מהאחים נאלץ להישאר בכלא המצרי – כנראה שהם חטאו בחטא גדול כלפי הקב"ה. זה מה שגורם להם לפשפש במעשיהם ולחפש על איזה עוון הם נתפסים. וממש כפי שעשו אבותינו לאחר חורבן בית המקדש, כשקבעו שעשרת הרוגי המלכות נהרגו על עוון מכירת יוסף, החליטו גם האחים שעל העוון הזה באה הצרה הגדולה הזו. אמנם עברו עשרים ושתים שנה מאז האירוע הזה, אבל הדמיון שבין המקרים – שאחד מהאחים נלקח בניגוד לרצונו להיות עבד במצרים – מזכיר להם את הסיטואציה עם יוסף.
מנין נובע הרצון הזה לחפש על כל צרה את העוון שבגללה הדבר קרה? הרי זו תופעה שאנחנו נתקלים בה גם בדור שלנו. (בהבדל משמעותי אחד: אז האצבע המאשימה היתה כלפי האדם עצמו, ואילו עכשיו אנחנו רואים אנשים שמאשימים אחרים, כמו באסון בצומת הבונים, בהתמוטטות אולמי ורסאי וכו'). מדוע אנשים טורחים לחפש עוון כשקורה להם משהו רע?
שתי תשובות יש לשאלה זו: ראשית, זה עוזר לנו להתמודד עם האמונה שלנו. במקום שהצרות יערערו את האמונה שלנו בצדק העולמי, הן דוקא מחזקות אותו. יש דין ויש דיין, ולכל צרה שבאה עלינו יש סיבה.
אך ישנה גם סיבה נוספת. הצרה לא צריכה לגרום לנו רק להסתכל אחורה ולפשפש במעשינו. היא צריכה גם לתת לנו להסתכל קדימה ולקבל על עצמנו דברים לעתיד. נחום איש גמזו (תענית כא, א) היה עיוור, קיטע, גידם ומלא שחין. כששאלוהו תלמידיו למה זה קרה לו, הוא אמר שפעם אחת הוא התעכב מלתת צדקה לעני עד שפרק מהחמור ובינתיים העני מת. הוא, שכל ימיו אמר 'גם זו לטובה', ידע לנצל גם את הצרה האישית שלו לטובה, ולהפיק ממנה תועלת לתלמידיו. הוא ממחיש להם עד כמה חשוב למהר לתת צדקה ולא להסס לרגע אחד. בין אם הפרשנות שלנו לגבי הצרות והחטאים הגורמים לכך נכונה ובין אם לא, טוב למצוא עוון בכל פעם שקורה לנו משהו רע. אם זה יגרום לנו לחזור בתשובה על אותו עוון, ודאי שזכות התשובה יכולה להציל אותנו מהצרה. אך כל זה, כאמור, כשאני מחפש את העוונות של עצמי ומתחרט עליהם. אבל אם זה נעשה ככלי ניגוח כלפי השני, אין בכך שום תועלת. וכבר אמר מי שאמר: כשאתה מצביע על השני, רוב האצבעות מופנות כלפיך...