בס"ד כג ניסן תשס"ט
דרשה לפרשת שמיני
אש מלפני ה'
חנוכת המשכן מגיעה בפרשתנו לשיאה: אמנם כבר בחנוכה סיימו לבנות את המשכן ואת כל כליו, אבל לצורך חנוכת המשכן חיכו עד ראש חודש ניסן, וזהו היום השמיני - שבו מתחילה פרשתנו. כל גיוס הכספים ומלאכת הבניה והקדשת הכהנים מתרכזת בנקודה אחת: הרגע שבו יקריבו קרבן על גבי המזבח, ותצא אש מלפני ה' ותאכל את הקרבן - ובכך יהיה אישור מן השמים שהכל היה לרצון.
ואכן הרגע הגדול הגיע: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". זהו האישור הרשמי לכך שהמשכן אכן מתחיל לתפקד. האש יצאה מלפני ה'. אבל אותן מלים ממש מסמלות את הטרגדיה הגדולה של האירוע, את מותם של שניים מתוך ארבעת בני אהרן שנמשחו באותו יום: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".
ואולי אין אלו רק מלים דומות, אלא שזו ממש אותה האש: מה הכוונה שהאש יצאה מלפני ה'? - בדרך כלל מפרשים זאת כעמוד של אש שירד מהשמים. אבל יש לשים לב: בניגוד למקומות אחרים בתנ"ך, האש לא יורדת (כמו אצל אליהו במלכים א) או עולה (כמו אצל גדעון בשופטים ו, כא) אלא יוצאת. יכול להיות שהאש הזו לא היתה עמוד אש אנכי אלא אופקי. הביטוי 'לפני ה'' רומז למקום שנקרא כך, והוא קדש הקדשים: לגבי העומר נאמר "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לג), וחז"ל אומרים שצנצנת המן היתה מונחת בקדש הקדשים. גם בעבודת יום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים עם מחתה מלאה גחלים "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז, יג) והיה זה בין בדי הארון.
לכן, אולי האש שיצאה מלפני ה' - היתה להבת אש שיצאה מקודש הקודשים ועד מזבח העולה - ובדרכה פגעה בנדב ואביהוא שעמדו בדיוק באמצע הדרך - ליד מזבח הקטורת. לפי זה, אותה האש שגרמה לשמחה הגדולה של כל העם - היא היא זו שגם גרמה למותם של נדב ואביהוא.
לאהרן היו ארבעה בנים, אבל רק נדב ואביהוא ניסו להקריב אש זרה ורק בהם פגעה האש. ואין זה מקרי: נדב ואביהוא הם שני האנשים שעלו עם משה ואהרון להר סיני, ועליהם נאמר: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, יא). הזוהר (פרשת משפטים דף קכו, א) אומר שהם היו ראויים לעונש כבר אז, אבל הקב"ה המתין והעניש אותם רק בחנוכת המשכן. למה המתין הקב"ה? האם רק בגלל שהוא לא רצה להעיב על השמחה של מתן תורה? מדוע, אם כן, אפשר להעיב על השמחה של חנוכת המשכן? - נדמה לי שהתשובה לכך היא שנדב ואביהוא עדיין לא היו ראויים לעונש בהר סיני, אבל שם כבר היה נעוץ שורש החטא שלהם.
לאחר שנדב ואביהוא ראו את מה שראו בהר סיני והמשיכו לאכול ולשתות, הם הרגישו שהם מורמים מהעם. הם כבר התחילו לומר זה לזה: "אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור?" (סנהדרין נב, א). ומכאן ועד להוראת הלכה בפני רבם הדרך היתה קצרה.
כל מי שמגיע לדרגה גבוהה נמצא בסכנה כזו. אמנם הגדולים באמת יודעים להכיר בערך עצמם גם אחרי שהם הגיעו לדרגות הגבוהות ביותר. בעקידת יצחק עמד אברהם בנסיון הקשה ביותר, אבל מיד אחר-כך כתוב: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כב, יט). משה רבנו, עם כל גדולתו, מעידה עליו התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). אהרון, למרות האסון שניחת עליו ביום שהיה אמור להיות הכי גדול בחייו, יכול לקיים: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אבל נדב ואביהוא לא היו כאלה. אחרי שהם ראו מה שהם ראו על הר סיני הם כבר לא יכלו לחכות להנהיג את הדור.
נחלקו חז"ל מה היה חטאם של נדב ואביהוא בפועל: יש שאמרו שחטאם היה בכך שלא היו להם בנים, ויש שאמרו שהם הורו הלכה בפני רבם, או שהקריבו אש זרה שלא לצורך או שזלזלו במשה ואהרון וכו'. אבל כל הדברים האלה הם רק השורה התחתונה. שורש החטא נעוץ עוד בהר סיני, בפסוק "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". לכן התיקון של החטא שלהם הוא בכך שהקב"ה אומר לאהרון: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד", ולכן דוקא ביום מותם אי אפשר אפילו לאכול את בשר הקרבן, כפי שאומר אהרן: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?".
הסכנה הגדולה שבקרבה אל ה' היא ההרגשה שאתה מורם מעם. לכן הכהנים צריכים לעשות הפרדה ברורה בין חיי השגרה שלהם לבין הזמן שבהם הם עובדים במשכן. ואכן, מי שיודע לרדת מעשיית הקרבנות, יכול להתחבר אל העם ולברך אותו כפי שעושה אהרן בפרשתנו: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים".