בס"ד כח אייר תשס"ט
דרשה לפרשת במדבר
מנשה ואפרים
השתתפתי השבוע באימון במילואים, ופתאום קלטתי שעברו כבר עשרים שנה מהיום שהתגייסתי לצבא. עשרים שנה שבהם אנחנו עושים פחות או יותר את אותו דבר. עם כל הטכנולוגיה והקידמה, שמשפיעה כמובן על הדיוק, על יכולת הפגיעה מרחוק וכו', בסופו של דבר ההסתערות על הגבעות החשופות היא זהה. אבל בדבר אחד הצבא השתכלל מאוד: הדגלנים וה"נצנצים" - שנועדו לסמן חיילים כדי שלא יִפָּגְעוּ מאש כוחותינו - נעשו הרבה יותר בולטים. לכן, כשראיתי את החיילים מסתערים עם דגל אדום ענק, חשבתי על הדגלים שבפרשתנו "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם"...
בני ישראל היו מחולקים לארבעה מחנות, כאשר בכל מחנה ישנם שלושה שבטים. בדרך כלל כשישנו מבנה זהה של פסוקים, פרשנים שמים לב להבדלים קטנים ביניהם. כך עשה הנצי"ב בפרשתנו: לגבי שלושה מחנות מנסחת התורה את הדברים באופן זהה: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם... וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר...". כך גם: "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם... וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן..." וכך גם לגבי המחנה האחרון: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם... וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר...". אבל במחנה השלישי, מחנה אפרים, לא כתוב "וְהַחֹנִים עָלָיו", אלא רק 'וְעָלָיו': "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה... וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה". מסביר הנצי"ב שאין זה הבדל קטן אלא משמעות הפוכה ממש: בשלושת המחנות השבט העיקרי הוא ראש המחנה, והשאר רק 'חונים עליו' - כלומר טפלים לו, אבל במחנה אפרים - מנשה הוא על גבי אפרים, וחשוב ממנו.
הדבר מחזיר אותנו, כמובן, לברכות שבירך יעקב את מנשה ואת אפרים. יעקב, כידוע, שיכל את ידיו כאשר הוא בירך אותם, ולמרות שמנשה הוא הבכור, הוא העדיף לשים את יד ימינו על ראש אפרים. ואולם, המלבי"ם שם (בראשית מח, יד), מעיר דבר מעניין: נאמר בתורה "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר". המלים 'כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר' לכאורה אינן ברורות, והיה צריך להיות 'למרות שמנשה הוא הבכור'! מסביר המלבי"ם שיעקב הקפיד לשים קודם את יד ימין על ראש אפרים ורק אח"כ את יד שמאל על ראש מנשה, כדי שמנשה יקבל את הברכה מהיד הגבוהה יותר. ובאמת, במשך ההסטוריה אמנם היו שני מנהיגים בולטים מאוד משבט אפרים - יהושע בן נון וירבעם בן נבט - אבל מבחינה מספרית וגם מבחינת גודל הנחלה - שבט מנשה עלה בהרבה על שבט אפרים.
מדוע באמת שיכל יעקב את ידיו? - התורה אינה מפרטת. אבל יכול להיות שזה קשור לדבר היחיד שאנחנו יודעים על מנשה ואפרים, והוא הסיבה לשמותם. שמו של מנשה ניתן לו "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ואילו שמו של אפרים ניתן לו: "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". מנשה מסמל את ההצלה מהרע, ואפרים מסמל את ריבוי הטוב. כשיעקב שם את אפרים לפני מנשה הוא אומר שחשוב יותר להודות לקב"ה על הטובה שהוא משפיע עלינו מאשר על ההצלה מהרעה.
מלחמת ששת הימים היתה ודאי נס גדול ושפע של טובה. אבל היה בה גם אלמנט גדול מאוד של הצלה מרעה. הרב סבתו סיפר איך לפני המלחמה לקחו אותו ואת כל בני השכבה שלו - שהיו שמיניסטים בישיבת 'נתיב מאיר' - אל מעבר לכביש להר הרצל לחפור אלפי קברים לחיילים שעתידים היו למות במלחמה. התחושה של העם בימי ההמתנה היתה קשה מאוד. והנה, בתוך ששה ימים בלבד, במלחמה של עם קטן מול שלוש מדינות חזקות שתקפו בבת אחת - הצלחנו בכל שלוש המערכות לכבוש חבלי ארץ עצומים. ולא סתם אדמה נכבשה, אלא גם הקשר שלנו אל המורשת שלנו. אמנם קוראים ליום זה 'יום ירושלים', אבל לא רק ירושלים שוחררה במלחמה הזו, אלא כמעט כל המקומות המוכרים לנו מהתנ"ך: חברון, שכם, בית לחם, בית אל, הבשן, מדבר סיני וכו' - הם המקומות שהכרנו מהתנ"ך ואליהם התגעגענו במשך אלפי שנים. ניתן לומר כי במלחמת השחרור כבשנו את ארץ ישראל החדשה, ובמלחמת ששת הימים את הארץ העתיקה.
כשיעקב משכל את ידיו הוא אומר: ודאי שהרבה יותר קל לברך על ההצלה מהרעה. קל לשים את מנשה לפני אפרים. כשהקב"ה מציל אותנו מהרעה, ההודאה היא מובנת מאליה, ולכן מנשה מקבל את היד העליונה. אבל הגדוּלה היא לדעת להודות גם על הטובה. לשים את יד ימין דוקא על אפרים. לכן גם במסעות במדבר, כשעוד לא קיבלנו את כל הטובה, אבל כבר יצאנו ממצרים, שבט מנשה עולה על גבי שבט אפרים. לצערנו, יש הרבה אנשים בעם ישראל שכבר לא יודעים להודות על הטובה הגדולה שקיבלנו במלחמת ששת הימים, אבל גם הם צריכים לפחות להודות על ההצלה מהרעה.
הבעיה היא שישנם אנשים שמקיימים כפשוטו גם את הפסוק: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" - מתרגלים לטובה ושוכחים את ההצלה מהרעה, ושני השמות הופכים להיות סתם שני שמות...