בס"ד ד תמוז תשס"ט
דרשה לפרשת חוקת
על תלונות ונחשים
אחת הדרכים לטפל בתלונות קרויה בשם שיטת העז: כשאדם מתלונן שצפוף לו בבית, מייעצים לו להכניס הביתה עז, ולאחר שהוא ממש סובל מהעז אומרים לו להוציא את העז, והוא יחזור למצב הקודם, אבל פתאום הוא ירגיש שיש לו הרבה מקום. זו, כמובן, שיטה שלא משנה את מצבו, אבל מאפשרת לו להרגיש טוב יותר עם זה. אבל לפעמים קורה שהעז ממליטה אצלו בבית, ולמרות שהוא יוציא בסופו של דבר את העז, מצבו רק יוחמר מאז החל להתלונן. זה מה שקורה בפרשתנו. העם מתלונן על כך שאין להם לחם ומים, וכתוצאה מכך משלח ה' בהם את הנחשים. לכן הם מבקשים ממשה להתפלל להסרת הנחשים, וכבר לא מבקשים לחם ומים, אבל כל מה שמשה מצליח לעשות הוא רק טיפול תרופתי במי שננשך ע"י הנחש, אך להסיר את הנחש הוא כבר לא הצליח.
הטיפול בתלונות של בני ישראל במדבר לא היה תמיד כך. כבר בפרשת בשלח, מיד לאחר קריעת ים סוף התלוננו בני ישראל בלשון מאוד קשה: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". אבל שם תגובתו של הקב"ה היתה התעלמות מוחלטת מאופן התלונה, והתייחסות רק לתוכנה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". בפעם השניה שהם התלוננו על מגוון האוכל שלהם, בפרשת בהעלותך, הקב"ה טיפל בתלונה אך גם העניש את המתלוננים: מצד אחד הוא הוריד להם שְׂלָו, ומצד שני התפתחה מגפה בקרב המתאוים. ואילו כאן הקב"ה מתעלם לגמרי מתוכן התלונה, ומטפל רק במתלוננים. הוא לא משפר את מגוון המזון, לא מגדיל את מכסות המים - אלא רק שולח את הנחשים. מדוע הטיפול בתלונות אינו אחיד?
לכאורה ניתן היה לומר שכשאדם עושה טעות פעם אחת סולחים לו, פעם שניה מאיימים עליו ובפעם השלישית מענישים אותו. אבל האמת היא שבפרשתנו ישנה תלונה נוספת של בני ישראל, אשר גם היא לא נאמרה בנימוס, בלשון המעטה: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?". אבל שם תגובת הקב"ה לתלונה היתה עניינית לחלוטין. הוא לא העניש אותם על אופן התלונה ואפילו לא כעס על כך, אלא רק הנחה את משה ואהרון: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". למה במקרה הזה אין התייחסות לאופן התלונה, לפחות כפי שהיה בפרשת בהעלותך?
אומר הרלב"ג שההבדל הוא שכאן באמת היתה סיבה טובה להתלונן. לאחר מותה של מרים פסקו המים מהבאר, והעם באמת היה צמא. ממילא, אומר הרלב"ג: "אין ראוי לְגָנוֹת האדם מאוד במה שיטיח דברים שלא כהוגן בעת הצער והחסרון החזק". גם אם הדברים נאמרו בצורה לא מכובדת ולא מנומסת, אם יש אמת בטענה - יש להתייחס לעצם הטענה ולא לאופן שבו היא נאמרה.
ההבדל בין התלונות השונות אינו באופן התלונה. כל התלונות נאמרו בחוצפה, בעזות מצח ובכפירת טובה. אבל כאשר התלונה באה על רקע של כאב ומחסור אמיתיים - כמו לאחר קריעת ים סוף, כשעוד לא היה מָן, וכמו לאחר מות מרים - כשבאמת פסקו המים, לא באים חשבון עם המתלוננים על אופן התלונה. לאדם שנמצא במצוקה אמיתית קשה לשלוט על האופן שבו הוא מדבר. אבל אם התלונה אינה נובעת מכאב אמיתי - כמו בפרשת בהעלותך ובתלונה השניה בפרשתנו - שהרי לא היה חסר להם לחם והם רצו רק לגוון, כאן בודקים גם את אופן התלונה וגם את תוכנה. אם יש מקום לקבל את התלונה (כמו בפרשת בהעלותך) היא תטופל, אבל אין זה סותר את הבחינה של אופן התלונה, ואם היא נעשתה שלא כהוגן - נענשים על האופן שבו היא נאמרה.
ומדוע העניש אותם הקב"ה דוקא ע"י נחשים? - אומר הרלב"ג: הנחש, שלא כמו כל חיות הטרף, אינו נושך בשביל לאכול. הוא לא נושך רק כשהוא רעב. זהו העונש הראוי על תלונתם של בני ישראל, שגם היא לא באה כתוצאה מרעב או מצמא אמיתיים. אמנם הם אומרים "כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם", אבל יחד עם זה הם גם אומרים "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", כלומר שיש להם לחם, אבל הם רוצים גיוון. זו הסיבה שאח"כ הם כבר אינם מבקשים מים, אלא רק את הסרת הנחשים.
הנחשים, כידוע, לא הוסרו למרות תפילתו של משה. במקום זה - הוא עשה נחש נחושת ושם אותו על נס, כדי שכולם יזכרו את ההבדל בין תלונה אמיתית לתלונה של נחשים. מעתה ואילך, כשאדם ירצה להתלונן - הוא קודם כל יבדוק האם תלונתו היא כמו הנחש, או שהיא נובעת מכאב אמיתי. אם היא נובעת מכאב אמיתי - גם אם היא לא נאמרה באופן המכובד ביותר, יש להתייחס לגופם של דברים.