בס"ד                                                                                                                ו טבת תשס"ב

דרשה לפרשת ויגש

 

בכל פעם שיש קצת רגיעה במצב הבטחוני בארץ, חוזרות הכותרות ועוסקות בנושא הכלכלי. אמנם יש קשר בין שני הנושאים, אבל נראה שבעוד שלגבי המצב הבטחוני כולנו שופעי רעיונות, על המצב הכלכלי מדברים באופן קצת דומה למזג האויר. ברור שהמצב לא טוב, אבל לא כל כך ברור מה אנחנו יכולים לעשות בעניין.

אולי אני טועה, אבל נראה לי שאחת הסיבות לכך שאנו עוסקים פחות בעניין הכלכלי היא בגלל שאנחנו מרגישים שזה פחות נוגע לנו באופן אישי. מהותו של הטרור הוא שהוא יכול לפגוע בכל אחד ובכל מקום. לכן העניין הבטחוני מעניין את כולנו, וכל אחד מנסה את כוחו בפתרונות לבעיה. לגבי מצב המשק, הכלכלה האישית שלנו נראית לנו יותר בטוחה, ואנחנו לא מרגישים שכשמדברים על אחוזים גבוהים יותר של אבטלה – יש סכנה כלשהיא לעבודה או למשכורת שלנו באופן אישי. לכן הנושא הכלכלי אינו העניין הבוער שעליו מדברים בזמן האוכל או קוראים עליו בידיעון.

אפילו בפרשת השבוע, אנחנו קוראים פסוקים מצמררים כאילו היו עניין של מה בכך: "ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאוד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב". "ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען... הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף". "לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו ואדמתנו. למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו". פסוקים מצמררים, שאילו היינו מנסים להכניס את עצמנו לנעליהם של המצרים, לא היינו יכולים לקרוא אותם ולעבור לסדר היום.

אבל למזלנו, אנחנו דוקא בצד של יוסף בסיפור הזה. אנחנו קוראים "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים". "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים". אנחנו בצד של 'הטובים'. לכן אפשר לקרוא את הפסוקים הללו ולא להזיל דמעות רבות מדי.

לצערי, נדמה לי שאנחנו עושים דבר דומה גם במהדורת החדשות. אנחנו מרגישים ש'הם' מפוטרים, 'הם' עניים, ואנחנו, ברוך ה', יש לנו את כל מחסורנו. לא שאנחנו עשירים גדולים, אבל למחר בבוקר יש לנו לחם. יש לנו קורת גג די בטוחה, ומקום עבודתנו אינו בסיכון. אולי לכן צערם של אותם אנשים לא שובר את ליבנו.

אדבר באופן אישי עליי. אני לא מכיר אף אחד שפוטר מעבודתו לאחרונה, ואין לי חברים עניים. את כל הצרות הללו אני מרגיש כצרות של אחרים. וכאן בדיוק טמונה הבעיה של כולנו. אנחנו לא באמת מרגישים את צערו של מי שאנחנו לא מכירים. גם אם מנסים מאוד, קשה להיכנס לנעליו של אותו אדם. אנחנו תורמים כסף לצדקה, ומנסים לשפר את חייהם של הסובלים, אבל לא כולנו באמת מרגישים את הסבל הנורא שעובר עליהם.

מובא במדרש הגדול: "קשה הוא הרעב, שהרי לשעה קלה אבד כל ממונם ומכרו כל בהמתם ולא עוד אלא שמכרו גופם ואדמתם". אכן, בתוך מספר שנות רעב איבדו האנשים את כל מה שהיה להם. במקרה הזה יש מי שהתעשר על חשבונם, והוא פרעה. ואולם, סביר להניח שגם יוסף לא חי חיי עוני.

ועם כל זה לימדו אותנו חז"ל (תענית יא), לגבי הפסוק "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (בראשית מא, נ) שמכאן שאסור לשמש בשני רעבון. לא בגלל שהמצב הכלכלי קשה וצריך לתכנן את המשפחה. ליוסף לא היה מצב כלכלי קשה כל כך. הסיבה היא שהרעב בארץ, הצרה הגדולה שמתרחשת לנגד עינינו צריכה לתת לכולנו הרגשה שכל הנאות העולם הזה מפסיקות.

כבר כמה שנים שאין גשם. המצב הכלכלי מחריף והולך. המיתון מעמיק, והחברה במדינת ישראל עדיין מתחלקת לשנים: אלה שסובלים מכך באופן ישיר נפגעים מזה ואורח חייהם משתנה לבלי היכר, ואלה שלא – ממשיכים את חייהם כרגיל. טיולים לחו"ל, קניות, בילויים, וכו' – כאילו כלום לא קרה.

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות חלק מהכלל. לא בגלל הערבות ההדדית של היהודים. אפילו יוסף במצרים אינו יכול ליהנות כשהעם המצרי סובל. כשהמצב גרוע – אצל כולם צריכה להיות מורגשת אוירה שונה. אולי מתוך האוירה השונה, גם תפילותינו יהיו שונות, ונזכה שישמע ה' את קולנו ויוציאנו מצרה זו.